אלמן
חלק ראשון:
א מִי שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ, יאמַר בְּכָל יוֹם פָּרָשַׁת אָשָׁם, עַד שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת
חלק שני:
א עַל-יְדֵי שֶׁקֶר דְּבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים, גַּם עַל-יְדֵי שֶׁקֶר מְאַלְמֵן, חַס וְשָׁלוֹם, כַּמָּה נָשִׁים
ב כְּשֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם, אֲזַי כְּאִלּוּ נֶחְסָר לוֹ עֶצֶם מֵעֲצָמָיו, אֲבָל הַצַּדִּיק, אַף-עַל-פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ מֵתָה, אֵינוֹ נֶחְסָר לוֹ עֶצֶם। וְזֶהוּ: אַלְמָן-אוֹתִיּוֹת אַ'חַת מֵ'הֵנָּה ל'א נִ'שְׁבָּרָה
אמירה:
פרשת אשם:
וידבר יהוה, אל-משה לאמור. נפש כי תחטא, ומעלה מעל ביהוה; וכיחש בעמיתו בפיקדון, או-בתשומת יד או בגזל, או, עשק את-עמיתו. או-מצא אבידה וכיחש בה, ונשבע על-שקר; על-אחת, מכול אשר-יעשה האדם--לחטוא בהנה. והיה, כי-יחטא ואשם--והשיב את-הגזילה אשר גזל או את-העושק אשר עשק, או את-הפיקדון אשר הופקד איתו; או את-האבידה, אשר מצא. או מכול אשר-יישבע עליו, לשקר--ושילם אותו בראשו, וחמישיתיו יוסף עליו: לאשר הוא לו ייתננו, ביום אשמתו. ואת-אשמו יביא, ליהוה, איל תמים מן-הצאן בערכך לאשם, אל-הכוהן. וכיפר עליו הכוהן לפני יהוה, ונסלח לו, על-אחת מכול אשר-יעשה, לאשמה בה.
וזאת תורת, האשם: קודש קודשים, הוא. במקום, אשר ישחטו את-העולה, ישחטו, את-האשם; ואת-דמו יזרוק על-המזבח, סביב. ואת כל-חלבו, יקריב ממנו--את, האליה, ואת-החלב, המכסה את-הקרב. ואת, שתי הכליות, ואת-החלב אשר עליהן, אשר על-הכסלים; ואת-היותרת, על-הכבד, על-הכליות, יסירנה. והקטיר אותם הכוהן המזבחה, אישה ליהוה; אשם, הוא. כל-זכר בכוהנים, יאכלנו; במקום קדוש ייאכל, קודש קודשים הוא. כחטאת, כאשם--תורה אחת, להם; הכוהן אשר יכפר-בו, לו יהיה. והכוהן--המקריב, את-עולת איש: עור העולה אשר הקריב, לכוהן לו יהיה. וכל-מנחה, אשר תיאפה בתנור, וכל-נעשה במרחשת, ועל-מחבת--לכוהן המקריב אותה, לו תהיה. וכל-מנחה בלולה-בשמן, וחרבה--לכל-בני אהרון תהיה, איש כאחיו. [ויקרא פרק ה-ז].