מאגר ספרי קודש

אשרי העם ידעי תרועה וכו' (תהלים פ"ט) (עיין בסוף הספר כל התורה הזאת מכת"י רבינו ז"ל בעצמו בנוסח אחר):

א. להמשיך השגחה שלמה אי אפשר, אלא עד שישבר תאות ממון, ושבירתה הוא על ידי צדקה. כי איתא בזהר (פינחס רכד.): 'רוחא נחת לשכך חמימא דלבא, וכד נחת רוחא, לבא מקבל לה בחדוה דנגונא דליואי'. 'רוחא' - זה בחינת צדקה, שהוא רוח נדיבה, על ידו מקררין חמימות תאות ממון. וזה בחינת (תהלים ע"ו): "יבצר רוח נגידים" - שהרוח ממעט תאות הנגידות והעשירות. 'נגונא דליואי' - זה בחינת משא ומתן באמונה, ששמח בחלקו ואינו אץ להעשיר. כי הנגינה זה המשא ומתן, כמו שכתוב (שם פ"א): "שאו זמרה ותנו תף".

'חדוה' - זה ששמח בחלקו, וזה בחינת קטרת, שמקשר חמום הלב עם הרוח, וזה (משלי כ"ז): "קטרת ישמח לב", וזה בחינת (דברים ל"ג): "ישימו קטרה באפך", שעל ידי בחינת קטרת הנ"ל נתבטל בחינת (בראשית ג): "בזעת אפך תאכל". וזה בחינת התגלות משיח, שאזי יתבטל חמדת הממון, כמו שכתוב (ישעיהו ב): "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואלילי זהבו". וזה בחינת (איכה ד): "רוח אפינו משיח ה'". 'וכל זמן שיש עבודה זרה זאת של ממון בעולם, חרון אף בעולם' (עיין סנהדרין קי"ג ועיין ספרי פ' ראה: ); וכפי הבטול של עבודה זרה זאת - כן נתבטל החרון אף, בבחינת "רוח אפינו משיח ה'", ונתמשך חסד בעולם, בבחינת (תהלים י"ח): "ועושה חסד למשיחו". וכשיתגלה חסד הזה, יתמשך הדעת, שהיא בנין הבית, בבחינת (שם ה): "ואני ברב חסדך אבוא ביתך", כמו שכתוב בזהר (פינחס רכ: ): 'וימינא דא זמין למבנא בי מקדשא - כי הדעת הוא בחינת בית, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות לג): 'מי שיש בו דעה, כאלו נבנה בית המקדש' וכו':

ב. וזה בחינות התגלות התורה של לעתיד לבוא, כמובא בזהר (עיין זוהר בהעלותך קנ"ב) שלעתיד יתגלה אוריתא דעתיקא סתימאה; כי עקר קבלת התורה על ידי השכל, שהוא משה משיח (זוה"ק בראשית כ"ה כ"ז), כמו שכתוב (משלי כא): "עיר גברים עלה חכם". ומי שיש לו בחינת משה משיח, יוכל לקבל תורה, ויכול להמשיך הארת התורה ללמד שאר בני אדם; כי התגלות התורה בא מיחודא דקדשא בריך הוא ושכינתה, כמו שכתוב (שם א): "שמע בני מוסר אביך" וכו' - 'אביך' דא קדשא בריך הוא, 'ואמך' דא כנסת ישראל (זהר יתרו פה. פינחס ריג.); ויחודם - על ידי העלאת נפשות ישראל בבחינת מיין נוקבין, והחכם יכול לקח הנפשות ולהעלותם בבחינת מיין נוקבין, בבחינת (שם יא): "ולקח נפשות חכם", ועל ידי היחוד הזה נולד התורה; וכשעולה החכם עם הנפשות, בבחינת עיר גברים עלה חכם, על ידי זה - "וירד עז מבטחה":

ג. ונפש - זה בחינת רצון, שכל אלו בני אדם הבאים לחכם הדור, כל אחד ואחד יש לו איזהו רצון, והצדיק לוקח כל הרצונות ועולה עמהם, ואחר כך - "וירד עז מבטחה", בבחינת (יחזקאל א): "והחיות רצוא ושוב"; 'רצוא' - בעליות הנפשות, 'ושוב' - בחזרת הנפשות, עם התגלות התורה. וזה שמובא בתקוני זהר (תקון ע, קט.): 'רצוא' - דא נוריאל, 'ושוב' - דא מט"ט שר הפנים; נוריאל - דא נור דלוק (זהר בראשית כג: ובתקונא שבעין) בחמימות תאות ממון, ושוב - דא מט"ט שר הפנים, דאיהו רשים בשם מש"ה, דאיהו משיח; שהוא "רוח אפינו", שעל ידו נשתכך החמימות. וזה: שככה - גימטריא משה (זהר בהר קיא: פינחס רלא.), שהוא משכך אלילי כסף וזהב; רצוא - דא רצון, שהוא הנפש, ושוב - דא משה, שמקבל התורה:

ד. ועל ידי המשכת התורה נמשך השגחה, כי התורה היא טנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות), שהם תלת גונין דעינא, ובת עין. וזה שמתחלת התורה ב'בראשית' (תקוני זהר דף יח: ): תמן ראשי, תמן בת. ראשי - "אלה ראשי בית אבתם" (שמות ו), שהאבות הם תלת גונין דעינא; תמן בת - דא בת עין. נמצא, כשחכם מביא תורה כנ"ל, נמצא שמביא כח הראות של השגחת השם יתברך עלינו; וכל אחד, כפי קרובו אל התורה, כן השגחת השם יתברך עליו. כי עקר כח הראות, מחמת שמכה בדבר הנראה, וחוזר כח הראות מחמת ההכאה לעינים, ונצטיר הדבר הנראה בעינים, ואז העינים רואים את הדבר הנראה, כי הראות מביא את הדבר לתוך העינים. אבל כשהדבר הנראה הוא רחוק, אז קדם שיגיע כח הראות להדבר הנראה, מתפזר בתוך האויר ונתעכר, ואין מגיע בהכאה על הדבר, ועל ידי זה אין חוזר הראות לעינים, ואז אין העינים רואין, כי עקר הראות הוא מחמת ההכאה. וזה (תהלים פ): "שוב נא הבט משמים וראה" - שישוב הבטה שמביט משמים עלינו, ישוב על ידי ההכאה, ישוב הראות לעיניו, ואז: 'וראה', כי הראיה על ידי השבת ההבטה. וזה בחינת: "והחיות רצוא ושוב"; והחיות - הינו התורה, שהיא החיים, 'רצוא' - בבחינת הבטה מעלא לתתא, 'ושוב' - בבחינת הכאת הראות בדבר הנראה, ונחזר לעינים ונצטיר בעינים, כי העינים הם כמראה לטושה, שנתראה בהם כל דבר שעומד כנגדו. ועל ידי שאנחנו קרובים אל התורה, נמצא שאנחנו קרובים אל הראות, ועל ידי זה כח הראות נחזר לעיניו, ונתראים ונצטירים אנחנו בעיניו. אבל העכו"ם, מחמת שהם רחוקים מהתורה, הם רחוקים מהשגחתו, והשגחתו אין מגיע עליהם בהכאה. נמצא השגחתו על העכו"ם בחצי הראות, בבחינת רצוא, ועלינו השגחתו בשלמות:

ה. וזהו בחינת תקונא דמרכבתא עלאה ומרכבתא תתאה - שעל ידי החכם שלוקח הנפשות ועולה עמהם, וירד עז מבטחה, נתתקנו שני המרכבות.

כי יש ארבע חיות בבחינת נפש, וכסא, ויושב על הכסא. אריה שבבחינת נפש - זה בחינת (שיר השירים ה): "אריתי מורי עם בשמי"; 'מורי' - זה בחינת "מרת נפש" (שמואל א א), בחינת (מלכים ב ד): "ונפשה מרה לה", זה בחינות פגם הנפש, פגם הרצון; כשרוצה דבר תאוה זה הרצון, הוא פגם ומרה לנפש. ועכשו כשבא זה האדם לחכם הדור עם נפשו ורצונו, וחכם הדור לוקח כל הרצונות ולוקט אותם אחד לאחד, כדי להעלות אותם כנ"ל, ואז מלקט גם כל הרצונות והנפשות שנפלו. וזהו בחינת: 'אריה' - לשון לקט, שמלקט מרת הנפש, הינו פגם הנפש; "עם בשמי" - עם הרצון הטוב שמעלה ריח טוב. ובחינת שור שבנפש - זה האור המצחצח שנתוסף בנפש מחמת הקבוץ, שנתקבץ פזורי הנפש, ואז מאיר הנפש ביותר, כי כשהרצון אין מאיר, אז הנפש בבחינת ונפש רעבה, כי עקר הרעב מחמת העדר האור, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (יומא עד: ): "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" - 'מכאן שהסומא אינו שבע', כי עקר השבע מחמת האור שיראה בעיניו, ועל ידי שאינו רואה, אין נתמלא נפשו, הינו רצונו, כי "טוב מראה עינים מהלך נפש" (קהלת ו); וכשמצחצח נפשו בצחצחות האור, אזי "ונפש רעבה מלא טוב" (תהלים ק"ז), בבחינת (ישעיהו נ"ח): "והשביע בצחצחות נפשך". וזה בחינת שור, לשון הסתכלות, בחינת מראה עינים מהלך נפש. ונשר שבבחינת נפש - זה החדוש שנתחדש הנפש בעליתה בבחינת עבור. וזה בחינת נשר - "תתחדש כנשר נעוריכי" (תהלים ק"ג). ואדם שבנפש - זה בחינת (בראשית ב): "ויהי האדם לנפש חיה", כי האדם בחינות מסכני ועתירי, כמו שכתוב (בהקדמת הזהר יג: ): "נעשה אדם בצלמנו" - עתירי, "כדמותנו" - מסכני. וכשנתלקטו הנפשות, אזי הם בבחינת אדם, נפשות גדולות וקטנות, בבחינת מסכני ועתירי. ואופנים - הן הגופין, כי עקר פעלותיהן של הגופין אינו אלא מן החיות שבנפש, שהנפש מראה פעלותיה על ידי איברי הגוף, ואין לגוף שום תנועה עצמית, והכל על ידי כחות הנפש. וכסא שבבחינת נפש - הוא נפש החכם שנתכסה, בבחינת (משלי ג): "יקרה היא מפנינים" [כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה ד: ) מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים], כי מחמת שנפש החכם הוא יקר, הוא נתכסה לפני ולפנים, וכל הנפשות נעשין לבושין אצלה. והאדם היושב על הכסא - הוא דעתו של החכם, כי "גם בלא דעת נפש לא טוב" (משלי י"ט). ויש ארבע חיות בתורה: אריה שבתורה, כי התורה נקרא עז - "ומה עז מארי" (שופטים י"ד); ושור שבתורה - זה בחינת (משלי ח): "בי שרים ישרו"; ונשר שבתורה - זה בחינת חדושין דאוריתא, בבחינת "תתחדש כנשר". ואדם שבתורה - זה בחינת (במדבר י"ט): "זאת התורה אדם", ויש בה קלות וחמורות, שהם בחינת מסכני ועתירי; וכסא שבבחינת תורה - הם דברים שכסה עתיק יומין (פסחים קיט. ועין זהר בהעלתך קנב.), והם מכסים את עצמן בספורי התורה; ויושב על הכסא - הוא עתיק יומין, בבחינת (דניאל ז): "ועתיק יומין יתב"; ואופנים שבתורה - הן הן גופי הלכות (עיין זוהר הנ"ל):

וזה שמביא בתענית (כג: ): מעשה דרבי יונה: כד הוה אצטריך עלמא למטרא, אמר: אזיל ואיתי בזוזא עבורא; והוי קאי באתרא עמיקי, באתרא צניעא מכסי שקא, ועל ידי זה ואתי מטרא. כד הוה מצטריך עלמא למטרא - הינו לתורה, כמו שכתוב (דברים ל"ב): "יערף כמטר לקחי". אמר, אזיל ואיתי בזוזא עבורא. עבור זה בחינת ע"ב רי"ו (עיין תיקון י' ותיקון כ"א ותיקון ס"ט); ע"ב הוא שכוך, רי"ו - זה בחינת חמימות. בזוזא - זה בחינת תאות ממון, הינו דאזל לשכך תאות ממון כנ"ל. והוה קאי באתרא עמיקי - על ידי ששכך תאות ממון זכה לאתרא עמיקי, שהוא בחינת חסד, כמראה החמה עמקה מן הצל (שבועות ו: ), וחסד הוא אור יום, כמו שכתוב (תהלים מ"ב): "יומם יצוה ה' חסדו"; ועל ידי החסד זכה לבנין הבית, לבחינת שכל כנ"ל. וזה: אתרא צניעא, שהוא בית המקדש, שהוא השכל, כמו שכתוב (משלי י"א): "ואת צנועים חכמה". והוה מכסי שקא - זה בחינת לקיחת הנפשות להעלות אותם, כנ"ל: "ולקח נפשות חכם", וכלליות הנפשות הם מכנים בשם שק, כי הם מתעדנים משקיא דנחלא, בבחינת "והשביע בצחצחות נפשך", ועל ידי זה: ואתי מטרא - שהמשיך תורה, בבחינת "וירד עז מבטחה":

ו. אך צריך לבקש מאד ולחזר אחר חכם כזה, ולבקש מהשם יתברך, שיזכה למצא חכם כזה, שיקבץ הנפשות, בבחינת: "ולקח נפשות חכם", ויעלה אותם ויורד עמהם תורה. כי גם החכם בעצמו אי אפשר שיעשה זאת בשכל אחד, כי הם שני שכליים: מה שמקבץ הנפשות הוא שכל אחד, ומה שמעלה אותם ומוריד עז מבטחה הוא שכל אחר. וזה בחינת שין של שלשה ראשים ושין של ארבעה ראשים, שהשני שינין הם השני שכלים:

וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנה: אשתעו לי נחותי ימא: בין גלא לגלא תלת מאה פרסי, ורומיא דגלא תלת מאה פרסי. זמנא חדא הוי אזלינן בארחא, ודלינן גלא, עד דחזינן בי מרבעתא דכוכבא זוטא, דהוי כמבזר ארבעין גריוא בזרא דחרדלא; ואי דלינן טפי, הוה מקלינן מהבלא. ורמיא לה גלא קלא לחברתה ואמרה לה: חברתי מי שבקית מידי בעלמא דלא שטפית, וניתי אנא ונחרבה. אמרה לה: פוק חזי גבורתא דמרך, דאפלו כמלא חוטא דחלא לית דעבר, שנאמר: האותי לא תיראו נאם ה' וכו':

רשב"ם: בין גלא לגלא וכו' - משום דקאמרינן בסמוך, 'ורמא גלא קלא לחברה', אצטריך לאשמעינן דמשלש מאות פרסי שמע קולו של חברו. דלינן גלא - יותר משעור גבהו השליכנו למעלה עד לרקיע; אי נמי, הבלא דרקיע נפיש עד מהלך קרוב לת"ק שנה שיש מן הרקיע לארץ. מרבעתא - שכיבא. דכוכבא זוטא - כוכב קטן שבקטנים. בזרא - בית זרע ארבעים כור של חרדל, דנפישי מכל שאר זרעים. מקלינן מהבלא - נשרפין מחם הכוכב. ורמא לה גלא - נתן קולו, כלומר, צעק, כדגמת תהום אל תהום קורא לקול וגו', ושמא המלאכים הממנים עליהם הם. שבקית מידי בעלמא וכו' - מפני שהגביה כל כך, היה סבור שיצא חוץ לשפת הים ושטף את העולם. ונחרבה - מפני עוון הדור. אמר לה - גלא לחברה. פוק חזי גבורתא דמרך וכו' - כלומר, אין לי רשות לצאת. כמלא חוטא דחלא - כמלא רחב החוט איני יכול לצאת חוץ מן החול. שנאמר האותי לא תיראו - תלמודא קאמר לה.

נחותי ימא - הינו ממשיכי ימא דאוריתא לזה העולם. בין גלא לגלא תלת מאה פרסי - שהוא בחינת שין הנ"ל. ורומיא דגלא תלת מאה פרסי - שהוא בחינת שין שניה הנ"ל (הינו בחינת שני השכליים הנ"ל, שהוא השכל של קבוץ הנפשות, והשכל של העלאת הנפשות להמשיך תורה, שאלו שני השכליים של הצדיק שהוא חכם האמת הם בחינת שני שינין כנ"ל). והגלים הם הנפשות, בבחינת צהלי קולך בת גלים, שהיא בת אבהן (כמו שדרשו רבותינו ז"ל סנהדרין צד: ). (עיין זוהר ויחי רמ"ט: ): בין גלא לגלא - אלו החכמים שהם בין גלא לגלא, הינו מחברים כל הנפשות, בבחינת "ולקח נפשות חכם". תלת מאה פרסי - שהיא בחינת שין אחת. ורומיא דגלא תלת מאה פרסי - הינו להעלות הנפשות, זה בחינת שין אחרת. זמנא חדא אזלינן בארחא - הינו שאנחנו נכנסנו לעורר זווג, הנקרא ארח, כמו שכתוב (תהלים קל"ט): "ארחי ורבעי". ודלינן גלא - הינו שדלינן הנפשות למעלה, בבחינת עיר גברים עלה חכם. עד דחזינן בי מרבעתא דכוכבא זוטא - הינו שגרמנו זווגא עלאה. מרבעתא - זה בחינת זווג, כמו שכתוב: "ארחי ורבעי". שכינתא נקראת בשעת זווג כוכבא זוטא, כמובא בזהר (בלק קצא.), 'אתעבידת נקדה זעירא מגו רחימתא, כדין אתחברא בבעלה', עין שם. והוה כמבזר ארבעין גריוא בזרא דחרדלא - כמובא בזהר (פינחס רמט: ): 'האי חיה כד אתעברא, אסתתמת ולא יכילת לאולדא, עד דאתיא נחש ונשך בעריתא, כדין אתפתחת ונפק מנה דמא, והיא שתית לדמא'. וזה בחינת 'בזרא דחרדלא', הינו בחינת טפת דם כחרדל, דנפק מנה מחמת הנשיכה בבית הזרע. 'בזרא' - פרש רבינו שמואל: 'בית זרע'. ואחר כך אולידת, והתולדה הזאת היא התורה כנ"ל, והתורה הזאת היא הולכת דרך ארבעים יום, הינו בחינת שאר חיותא שהם ארבעים, עשרה לכל סטר, כמובא שם (בזהר הנ"ל), וזה בחינת ארבעין גריוא, בחינת ארבעין חיותא, שהם ארבעים יום של התורה:

ואי דלינן טפי, הוה מקלינן מהבלא - כי (קהלת ח): "יש הבל אשר נעשה על הארץ, אשר יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים" וכו', ועל ידי ההבל הזה רבים נתפקרו, שרואים "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". ואי דלינן הרבה נפשות, אזי בודאי הוה מקלינן - לשון קולא, 'מהבלא' - מהבל הזה, ולא היה הבל הזה כל כך קשה על העולם. ורמיא גלא קלא לחברתה: חברתי, מי שבקית מידי בעלמא דלא שטפיתה, וניתי אנא ונחרבה - הינו, כשאחר כך, כשכל אלו הנפשות חוזרים מעבור הנ"ל, ועל ידי הכלליות נתוסף בהם אהבה זה לזה, ואז מעוררין אלו לאלו ואומרים זה לזה ומזכירין זה את זה: אחי, שמא שבקת איזה מדה בעולם הזה, שעדין היא מושלת עליך ואין אתה יכול להתגבר עליה. וניתי אנא ונחרבה - הינו אסיע לך לכלות את המדה הזאת ממך. והשיב לו: פוק חזי גבורתא דמרך, שהוא החכם הנ"ל; ראה כמה כחו גדול, דאפלו כמלא חוטא דחלא לית דעבר - פרש רבנו שמואל: אפלו כמלא רחב החוט לא יכלתי לצאת חוץ מן החול; פרוש: את שואלת אותי, שמא שבקתי מדה בעולם שעדין לא תקנתי אותה - תדע חברתי, שעדין אני משקע בכל התאוות, ועדין לא יצאתי מן החול אל הקדש אפלו כמלא חוט, ובודאי מי שהוא במדרגה כזאת, בודאי לית דעבר - הינו שאי אפשר לו לבוא לבחינות עבור הנ"ל (עיין זוהר ויקהל קצ"ה: רי"ג: ); ואף על פי כן, פוק חזי גבורתא דמרך - הינו כח החכם, שכל כך כחו חזק, שאפלו נפש שלי העלה בעבור:

וזה פרוש: אשרי העם - זה בחינת השגחה, ידעי תרועה - זה בחינת יעקב (עיין תיקון נ"ה), שהוא בחינת צדקה, כמו שכתוב (תהלים צ"ט): "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית". ה' - זה בחינת הויות, בחינת חסדים. באור פניך - זה בחינת השכל, כמו שכתוב (קהלת ח): "חכמת אדם תאיר פניו". יהלכון - אלו הנפשות, בחינת מהלך נפש.

(עוד מצאתי כתב יד רבנו, זכרונו לברכה, ששיך להתורה הנ"ל, אך מצאתי רק קצה הניר, ולא נכתב שם רק סופו של ענין, וחסר התחלת הענין, וזהו: )
התורה , שהיא בחינת ראיה, טנת"א כנ"ל, "כל בשר יחדו" - זה בחינת לקיטת הנפשות כלם, בבחינת לקח נפשות חכם כנ"ל; כי פי ה' דבר - כל זה נעשה על ידי רוח נדיבה כנ"ל, שהוא פי ה', כמו שאמרו חז"ל: בפיך זו צדקה (עד כאן לשונו ז"ל). ומובן הדבר, שמביא המקרא: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר" ומבאר כל המאמר הנ"ל, שהוא מפרש בפסוק זה, אך בעוונותינו הרבים חסר פרוש רישה דקרא (עיין בסוף בנ"א של כת"י רבינו ז"ל בעצמו מובא כל הפסוק הזה):