סימן ריט - דין אבלות בשבת ויו"ט
סימן ריט. דין אבלות בשבת ויו"ט, ובו ט' סעיפים:
(א) שבת שבתוך השבעה, נוהג בו דברים שבצנעא, דהיינו שאסור בתשמיש המטה וברחיצה. אבל דברים שבפרהסיא, אינו נוהג. ולכן קודם מזמור ליום השבת, נועל את המנעלים, ויושב על כסא, ומחליף את הבגד הקרוע כדלעיל סימן קצ"ה סעיף ו'. ותלמוד תורה הוי דבר שבצנעא. אבל לחזור את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, מותר, דכיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו, הוי ליה כקורא את שמע וכדומה מסדר היום:
(ב) אם קראו את האבל לעלות לתורה, צריך לעלות. כי אם היה נמנע הוי דבר שבפרהסיא. ורבינו תם היו קורין אותו בכל שבת לשלישי, ואירע לו אבל ולא קראו החזן, ועלה הוא מעצמו ואמר כיון שהורגל לקרות שלישי בכל שבת, הרואה שאינו עולה היום ידע שהוא מחמת אבלות, והוי פרהסיא. וכן אם הכהן הוא אבל ואין כהן אחר בבהכ"נ, צריכין לקרותו. אבל יותר טוב שיצא מבהכ"נ קודם הוצאת הס"ת. וכן אם יש לאבל בן למול, והמנהג שהוא חיוב לעלות לתורה, יקראוהו. דאם לא יקראוהו הוי פרהסיא. ויותר טוב שלא יהא בבהכנ"ס בשעת קריאת התורה. (אשה שהגיע זמנה ללכת לבית הכנסת בשבת שבימי אבלה, עיין לעיל סי' רי"א סעיף י"א):
(ג) הממונה מהקהל להיות קורא בתורה בבית הכנסת בשבת, ואירע לו אבל, לא ילך בשבת שבתוך שבעה לבית הכנסת זאת. כי אם יהיה שם, יש להסתפק אם יקרא או לא:
(ד) שבת עולה למנין שבעה. ואפילו שמע שמועה קרובה ביום שבת שלא התחיל עדיין כלל באבלות, עולה לו גם כן. ובמוצאי שבת קורע:
(ה) הקובר את מתו, או שמע שמועה קרובה (ע"ל סי' ר"ו) ברגל, בין ביו"ט בין בחוה"מ, לא חלה עליו אבלות עד לאחר הרגל (ודין אנינות ע"ל סי' קצ"ו). והני מילי בדברים של פרהסיא, אבל דברים שבצנעא נוהג גם ברגל. לא יחליף בגדיו דזה הוי פרהסיא (ואע"ג דשאר אבל משנה בגדיו גם ברגל, מ"מ זה שלא התחיל עדיין אבלות, אין לו לשנות ברגל). ומי שמנית תפילין בחול המועד, יניח גם ביום הראשון שלאחר הקבורה:
(ו) לאחר הרגל, מתחיל למנות שבעה ימי אבלות, ויום האחרון של יום טוב עולה לו למנין, ומונה מאחריו ששה ימים. ואפילו יום שני של ראש השנה, גם כן עולה לו למנין:
(ז) אע"פ שאין אבלות ביו"ט ובחוה"מ, ואפילו גזירת שלשים אין בהם, ומותר לו ללבוש בגדים מגוהצים, מ"מ כיון דאסור בהם בגילוח מחמת המועד (כדלעיל סי' ק"ד סי"א), לכן עולין למנין שלשים. ומונה שלשים מיום הקבורה. (ויום שמיני עצרת אע"פ שהוא רגל בפני עצמו, מ"מ כיון שלא התחיל עדין באבלות, אינו מבטל. וגם במנין השלשים אינו נמנה רק ליום אחד):
(ח) אבל חתן שנשא אשה קודם הרגל, ובא הרגל תוך שבעת ימי המשתה, ומת לו מת בתוך הרגל, אזי כל שבעת ימי המשתה שלו אינן עולין לו למנין שלשים (וע"ל סס"י רי"ג):
(ט) אע"פ שאין אבלות ברגל, מתעסקין בו לנחמו (ואין בזה משום אבלות כיון דהאבל לאו מידי קעביד). ולאחר הרגל כשיכלו שבעה מיום הקבורה אע"פ שעדיין לא כלו ז' ימי האבלות, מלאכתו נעשית ע"י אחרים בבתיהם, ועבדיו עושין לו בצנעא בתוך ביתו. ואין צריכין לנחמו אחר הרגל מנין הימים שנחמוהו ברגל, אבל מראין לו פנים. (דין אבל בפורים ע"ל סי' קמ"א ס"כ וסי' קמ"ב ס"ז):
(א) שבת שבתוך השבעה, נוהג בו דברים שבצנעא, דהיינו שאסור בתשמיש המטה וברחיצה. אבל דברים שבפרהסיא, אינו נוהג. ולכן קודם מזמור ליום השבת, נועל את המנעלים, ויושב על כסא, ומחליף את הבגד הקרוע כדלעיל סימן קצ"ה סעיף ו'. ותלמוד תורה הוי דבר שבצנעא. אבל לחזור את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, מותר, דכיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו, הוי ליה כקורא את שמע וכדומה מסדר היום:
(ב) אם קראו את האבל לעלות לתורה, צריך לעלות. כי אם היה נמנע הוי דבר שבפרהסיא. ורבינו תם היו קורין אותו בכל שבת לשלישי, ואירע לו אבל ולא קראו החזן, ועלה הוא מעצמו ואמר כיון שהורגל לקרות שלישי בכל שבת, הרואה שאינו עולה היום ידע שהוא מחמת אבלות, והוי פרהסיא. וכן אם הכהן הוא אבל ואין כהן אחר בבהכ"נ, צריכין לקרותו. אבל יותר טוב שיצא מבהכ"נ קודם הוצאת הס"ת. וכן אם יש לאבל בן למול, והמנהג שהוא חיוב לעלות לתורה, יקראוהו. דאם לא יקראוהו הוי פרהסיא. ויותר טוב שלא יהא בבהכנ"ס בשעת קריאת התורה. (אשה שהגיע זמנה ללכת לבית הכנסת בשבת שבימי אבלה, עיין לעיל סי' רי"א סעיף י"א):
(ג) הממונה מהקהל להיות קורא בתורה בבית הכנסת בשבת, ואירע לו אבל, לא ילך בשבת שבתוך שבעה לבית הכנסת זאת. כי אם יהיה שם, יש להסתפק אם יקרא או לא:
(ד) שבת עולה למנין שבעה. ואפילו שמע שמועה קרובה ביום שבת שלא התחיל עדיין כלל באבלות, עולה לו גם כן. ובמוצאי שבת קורע:
(ה) הקובר את מתו, או שמע שמועה קרובה (ע"ל סי' ר"ו) ברגל, בין ביו"ט בין בחוה"מ, לא חלה עליו אבלות עד לאחר הרגל (ודין אנינות ע"ל סי' קצ"ו). והני מילי בדברים של פרהסיא, אבל דברים שבצנעא נוהג גם ברגל. לא יחליף בגדיו דזה הוי פרהסיא (ואע"ג דשאר אבל משנה בגדיו גם ברגל, מ"מ זה שלא התחיל עדיין אבלות, אין לו לשנות ברגל). ומי שמנית תפילין בחול המועד, יניח גם ביום הראשון שלאחר הקבורה:
(ו) לאחר הרגל, מתחיל למנות שבעה ימי אבלות, ויום האחרון של יום טוב עולה לו למנין, ומונה מאחריו ששה ימים. ואפילו יום שני של ראש השנה, גם כן עולה לו למנין:
(ז) אע"פ שאין אבלות ביו"ט ובחוה"מ, ואפילו גזירת שלשים אין בהם, ומותר לו ללבוש בגדים מגוהצים, מ"מ כיון דאסור בהם בגילוח מחמת המועד (כדלעיל סי' ק"ד סי"א), לכן עולין למנין שלשים. ומונה שלשים מיום הקבורה. (ויום שמיני עצרת אע"פ שהוא רגל בפני עצמו, מ"מ כיון שלא התחיל עדין באבלות, אינו מבטל. וגם במנין השלשים אינו נמנה רק ליום אחד):
(ח) אבל חתן שנשא אשה קודם הרגל, ובא הרגל תוך שבעת ימי המשתה, ומת לו מת בתוך הרגל, אזי כל שבעת ימי המשתה שלו אינן עולין לו למנין שלשים (וע"ל סס"י רי"ג):
(ט) אע"פ שאין אבלות ברגל, מתעסקין בו לנחמו (ואין בזה משום אבלות כיון דהאבל לאו מידי קעביד). ולאחר הרגל כשיכלו שבעה מיום הקבורה אע"פ שעדיין לא כלו ז' ימי האבלות, מלאכתו נעשית ע"י אחרים בבתיהם, ועבדיו עושין לו בצנעא בתוך ביתו. ואין צריכין לנחמו אחר הרגל מנין הימים שנחמוהו ברגל, אבל מראין לו פנים. (דין אבל בפורים ע"ל סי' קמ"א ס"כ וסי' קמ"ב ס"ז):