סימן רו - דין שמועה קרובה ושמועה רתוקה
סימן רו. דין שמועה קרובה ושמועה רתוקה, ובו י"א סעיפים:
(א) מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב שהוא חייב להתאבל עליו, אם באה לו בתוך שלשים, ואפילו ביום השלשים עצמו' הרי זו שמועה קרובה, וקורע. וחייב לנהוג ז' ימי אבלות מיום שהגיעה לו השמועה. וגם אבלות שנוהג בל', מונה מיום השמועה. ויום השמועה דינו כיום הקבורה לכל דבר. ואותן ל' יום שנקראה בהן שמועה קרובה, מונה מיום הקבורה ולא מיום המיתה:
(ב) באה לו השמועה לאחר ל' יום, זוהי שמועה רחוקה, ואינו צריך לנהוג אבלות רק שעה אחת, לא שנא שמע ביום ולא שנא שמע בלילה ונהג שעת אחת, דיו, ואפילו על אביו ואמו (ולעיין קריעה ע"ל סי' קצ"ה ס"ח). אך דברים שנוהגין על אביו ועל אמו כל י"ב חודש, נוהג גם בשמועה רחוקה, ומונה י"ב חודש מיום המיתה. ואם באה לו השמועה על אביו ואמו לאחר י"ב חודש, אינו נוהג אבלות אלא שעה אחת גם בדברים שנוהגין כל י"ב חודש:
(ג) השומע שמועה רחוקה, אינו צריך לנהוג כל דין אבלות, אלא דיו בחליצת מנעל לבד ומותר במלאכה ורחיצה וסיכה ותשמיש המטה ותלמוד תורה. ואם אין מנעלים ברגליו בשעת שמועה, צריך לעשות מעשה אחר שיהא ניכר שהוא עושה משום אבלות, כגון שישב על הקרקע שעה אחת:
(ד) באה לו שמועה קרובה בשבת, יום השבת עולה לו ליום א', ולמוצ"ש קורע, ומונה לו עוד ששה ימים:
(ה) באה לו שמועה קרובה בשבת או ברגל, ולמוצ"ש או למוצאי הרגל נעשה רחוקה, אסור ביום השבת או בימי הרגל בדברים שבצנעא, ולמוצ"ש והרגל נוהג שעה א' אבלות כמו בשמועה רחוקה:
(ו) באה לו שמועה קרובה בשבת והוא עיו"ט, כיון שדברים שבצנעא נוהג בו, מבטל הרגל את השבעה:
(ז) השומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל, אינו נוהג אבלות, ואפילו בדברים שבצנעא מותר. ולמוצאי שבת ורגל, נוהג שעה אחת ודיו:
(ח) מי ששמע לאחר הרגל שמת לו מת קודם הרגל, אע"ג דלאותן שנהגו אבלות קודם הרגל בא הרגל והפסיק, מ"מ לדידיה כיון שלא נהג כלל קודם הרגל, כל ששמע אפילו ביום הל' מיום הקבורה, הוי אצלו שמועה קרובה וצריך לנהוג שבעה ושלשים:
(ט) מי שמת לו מת ולא נודע לו, אין להגיד לו. ועל המגיד נאמר, ומוציא דבה הוא כסיל. ומותרין להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין ולכל שמחה, כי כל זמן שהוא אינו יודע, הרי הוא כשאר כל אדם. וכל בעל שיודע שמת איזה קרוב לאשתו, מותר לו לשמש עמה, כיון שהיא אינה יודעת:
(י) אבל אם אחר שואל אותו על קרובו (שמת) אם הוא חי, אין לו לשקר ולומר חי הוא, שנאמר מדבר שקר תרחק, אלא יאמר בלשון דמשתמע בתרי אנפין, וישער בעצמו שמת:
(יא) לבנים זכרים נוהגין להודיע כשמת האב או האם כדי שיאמרו קדיש:
(א) מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב שהוא חייב להתאבל עליו, אם באה לו בתוך שלשים, ואפילו ביום השלשים עצמו' הרי זו שמועה קרובה, וקורע. וחייב לנהוג ז' ימי אבלות מיום שהגיעה לו השמועה. וגם אבלות שנוהג בל', מונה מיום השמועה. ויום השמועה דינו כיום הקבורה לכל דבר. ואותן ל' יום שנקראה בהן שמועה קרובה, מונה מיום הקבורה ולא מיום המיתה:
(ב) באה לו השמועה לאחר ל' יום, זוהי שמועה רחוקה, ואינו צריך לנהוג אבלות רק שעה אחת, לא שנא שמע ביום ולא שנא שמע בלילה ונהג שעת אחת, דיו, ואפילו על אביו ואמו (ולעיין קריעה ע"ל סי' קצ"ה ס"ח). אך דברים שנוהגין על אביו ועל אמו כל י"ב חודש, נוהג גם בשמועה רחוקה, ומונה י"ב חודש מיום המיתה. ואם באה לו השמועה על אביו ואמו לאחר י"ב חודש, אינו נוהג אבלות אלא שעה אחת גם בדברים שנוהגין כל י"ב חודש:
(ג) השומע שמועה רחוקה, אינו צריך לנהוג כל דין אבלות, אלא דיו בחליצת מנעל לבד ומותר במלאכה ורחיצה וסיכה ותשמיש המטה ותלמוד תורה. ואם אין מנעלים ברגליו בשעת שמועה, צריך לעשות מעשה אחר שיהא ניכר שהוא עושה משום אבלות, כגון שישב על הקרקע שעה אחת:
(ד) באה לו שמועה קרובה בשבת, יום השבת עולה לו ליום א', ולמוצ"ש קורע, ומונה לו עוד ששה ימים:
(ה) באה לו שמועה קרובה בשבת או ברגל, ולמוצ"ש או למוצאי הרגל נעשה רחוקה, אסור ביום השבת או בימי הרגל בדברים שבצנעא, ולמוצ"ש והרגל נוהג שעה א' אבלות כמו בשמועה רחוקה:
(ו) באה לו שמועה קרובה בשבת והוא עיו"ט, כיון שדברים שבצנעא נוהג בו, מבטל הרגל את השבעה:
(ז) השומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל, אינו נוהג אבלות, ואפילו בדברים שבצנעא מותר. ולמוצאי שבת ורגל, נוהג שעה אחת ודיו:
(ח) מי ששמע לאחר הרגל שמת לו מת קודם הרגל, אע"ג דלאותן שנהגו אבלות קודם הרגל בא הרגל והפסיק, מ"מ לדידיה כיון שלא נהג כלל קודם הרגל, כל ששמע אפילו ביום הל' מיום הקבורה, הוי אצלו שמועה קרובה וצריך לנהוג שבעה ושלשים:
(ט) מי שמת לו מת ולא נודע לו, אין להגיד לו. ועל המגיד נאמר, ומוציא דבה הוא כסיל. ומותרין להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין ולכל שמחה, כי כל זמן שהוא אינו יודע, הרי הוא כשאר כל אדם. וכל בעל שיודע שמת איזה קרוב לאשתו, מותר לו לשמש עמה, כיון שהיא אינה יודעת:
(י) אבל אם אחר שואל אותו על קרובו (שמת) אם הוא חי, אין לו לשקר ולומר חי הוא, שנאמר מדבר שקר תרחק, אלא יאמר בלשון דמשתמע בתרי אנפין, וישער בעצמו שמת:
(יא) לבנים זכרים נוהגין להודיע כשמת האב או האם כדי שיאמרו קדיש: