סימן קפט - הלכות פריקה וטעינה
סימן קפט. הלכות פריקה וטעינה, ובו ו' סעיפים:
(א) מי שפגע בחברו בדרך, ובהמתו רובצת תחת משאה, בין שהיה עליה משא הראוי לה בין שהיה עליה יותר ממה שראוי לה, הר"ז מצוה לסייעו לפרוק מעליה, שנאמר עזוב תעזוב עמו. ולאחר שפרק לא יניח את חברו בצער וילך לו אלא יעזור לו לחזור ולטעון עלזה, שנאמר הקם תקים. ואם הניח את חברו ולא פרק ולא טען, ביטל מצות עשה ועבר על מצות ל"ת, שגאמר לא תראה את חמור אחיך וגו':
(ב) פרק וטען וחזרה ונפלה, חייב לפרוק ולטעון פעם אחרת ואפילו מאה פעמים, שנאמר עזוב תעזוב, הקים תקים עמו. לפיכך צריך לילך עמו עד פרסה שמא יצטרך לו, אא"כ אומר לו בעל המשא איני צריך לך:
(ג) מצות פריקה צריך לעשות בחינם, אבל לטעון אינו מחויב אלא בשכר. וכן בעד מה שהולך עמו מחויב לשלם לו:
(ד) בהמת גוי אם היה הגוי מחמר אחר בהמתו, בין שהמשא הוא של ישראל בין שהוא של גוי, אינו חייב רק לפרוק משום צער בע"ח, ויכול לקבל שכר על זה, אבל לטעון, אינו חייב כלל רק אי איכא משום איבה. ואם אין שם הא"י אלא ישראל מחמר אחר הבהמה, חייב ג"כ לטעון משום צער הישראל. וכן בהמת ישראל והמשא של גוי, חייב לפרוק ולטעון משום צער הישראל:
(ה) כתיב כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וגו', שונא זה לא מהגוים הוא (שהרי אינם במצות טעינה ופריקה אלא משום צער בעלי חיים) אלא מישראל, והיאך יהיה ישראל שונא לישראל והכתוב אומר לא תשנא את אחיך בלבבך. אמרו חכמים כגון שהוא לבדו ראהו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי מצוה לשנאתו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעתו. ואע"פ שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו בצער על משאו, מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו כך, כי שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר אמור אליהם חי אני נאום ה' אלקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו ותיה:
(ו) בני חבורה שאירע לאחד מהם שרגלי חמורו רעועות, אין בני החבורה רשאים ליפרד עם חמוריהם ולהניחו לבדו בדרך. אבל אם נפל חמורו ואינו יכול עוד לילך כלל, רשאים ליטרד ממנו ואין צריכין להתעכב בשבילו יותר מדאי. וכן בני חבורה שנוסעין בעגלות ואירע לא' מהם איזה קלקול שצריך לשהות מעט לתקן, אין חבריו רשאים ליפרד ממנו אא"כ צריך להתעכב הרבה יותר מדאי:
(א) מי שפגע בחברו בדרך, ובהמתו רובצת תחת משאה, בין שהיה עליה משא הראוי לה בין שהיה עליה יותר ממה שראוי לה, הר"ז מצוה לסייעו לפרוק מעליה, שנאמר עזוב תעזוב עמו. ולאחר שפרק לא יניח את חברו בצער וילך לו אלא יעזור לו לחזור ולטעון עלזה, שנאמר הקם תקים. ואם הניח את חברו ולא פרק ולא טען, ביטל מצות עשה ועבר על מצות ל"ת, שגאמר לא תראה את חמור אחיך וגו':
(ב) פרק וטען וחזרה ונפלה, חייב לפרוק ולטעון פעם אחרת ואפילו מאה פעמים, שנאמר עזוב תעזוב, הקים תקים עמו. לפיכך צריך לילך עמו עד פרסה שמא יצטרך לו, אא"כ אומר לו בעל המשא איני צריך לך:
(ג) מצות פריקה צריך לעשות בחינם, אבל לטעון אינו מחויב אלא בשכר. וכן בעד מה שהולך עמו מחויב לשלם לו:
(ד) בהמת גוי אם היה הגוי מחמר אחר בהמתו, בין שהמשא הוא של ישראל בין שהוא של גוי, אינו חייב רק לפרוק משום צער בע"ח, ויכול לקבל שכר על זה, אבל לטעון, אינו חייב כלל רק אי איכא משום איבה. ואם אין שם הא"י אלא ישראל מחמר אחר הבהמה, חייב ג"כ לטעון משום צער הישראל. וכן בהמת ישראל והמשא של גוי, חייב לפרוק ולטעון משום צער הישראל:
(ה) כתיב כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וגו', שונא זה לא מהגוים הוא (שהרי אינם במצות טעינה ופריקה אלא משום צער בעלי חיים) אלא מישראל, והיאך יהיה ישראל שונא לישראל והכתוב אומר לא תשנא את אחיך בלבבך. אמרו חכמים כגון שהוא לבדו ראהו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי מצוה לשנאתו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעתו. ואע"פ שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו בצער על משאו, מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו כך, כי שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר אמור אליהם חי אני נאום ה' אלקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו ותיה:
(ו) בני חבורה שאירע לאחד מהם שרגלי חמורו רעועות, אין בני החבורה רשאים ליפרד עם חמוריהם ולהניחו לבדו בדרך. אבל אם נפל חמורו ואינו יכול עוד לילך כלל, רשאים ליטרד ממנו ואין צריכין להתעכב בשבילו יותר מדאי. וכן בני חבורה שנוסעין בעגלות ואירע לא' מהם איזה קלקול שצריך לשהות מעט לתקן, אין חבריו רשאים ליפרד ממנו אא"כ צריך להתעכב הרבה יותר מדאי: