סימן קעט - הלכות הלואה
סימן קעט. הלכות הלואה, ובו ט"ו סעיפים:
(א) מצות עשה להלוות לעניי ישראל, שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו'. ואע"ג דכתיב אם, קבלו חז"ל דאם זה אינו רשות אלא חוב. הכי אמרינן במכילתא אם כסף תלוה את עמי, חובה. אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות (מדכתיב אם), ת"ל העבט תעביטנו, חובה ולא רשות. והא דכתיב בלשון אם, פירושו אם כסף תלוה, את עמי תלוהו ולא לגוים, ולאיזה מעמי, לאותו שעמך. מכאן אמרו עני שהוא קרובו קודם לעניים אחרים, ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת. וגדולה מצות הלואה לעני יותר ממצות צדקה לעני השואל, שזה כבר נצרך לשאול וזה עדיין לא הגיע למדה זו. והתורה הקפידה על מי שהוא נמנע מלהלוות לעני, שנאמר ורעה עינך באחיך האביון וגו'. והמלוה לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה:
(ב) אפילו עשיר אם צריך ללוות, מצוה להלוות לו ולהנותו אף בדברים וליעצו עצה ההוגנת לו:
(ג) אסור להלוות בלא עדים ואפילו לת"ח אא"כ מלוהו על המשכון. והמלוה בשטר משובח יותר:
(ד) אסור לנגוש את הלוה כשיודע שאין לו לפרוע. ואפילו לעבור לפניו, אסור מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע, ועל זה נאמר לא תהיה לו כנושה:
(ה) וכשם שאסור למלוה לנגוש את הלוה, כך אסור ללוה לכבוש ממון חברו שבידו ולומר לו לך ושוב כשיש לו, שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב:
(ו) אסור ללוה ליקח את ההלואה ולהוציאה שלא לצורך עד שתוכל להאבד ולא ימצא המלוה ממה לגבות, ואפילו אם המלוה הוא עשיר גדול. והעושה כן נקרא רשע, שנאמר לוה רשע ולא ישלם. וצוו חכמים יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה זאת שלא להשגיח על ממון אחרים, מוטב שלא להלוות לו ממה שילוהו ויצטרך לנגשו אחר כך ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה:
(ז) המלוה על המשכון צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו רבית. ואם הלוה לעני על מרא וקרדום וכיוצא בו ששכרו מרובה ואינו נפחת אלא מעט, יכול להשכירו אף בלי נטילת רשות מהלוה ולנכות לו דמי השכירות בחובו, דמסתמא ניחא ליה להלוה בכך. ויש מי שאומר דדוקא לאחרים יכול להשכירו אבל לא לעצמו, שלא יחשדוהו דמשתמש בו בחנם רק בשביל ההלואה:
(ח) אם רוצה המלוה ליקח משכון מן הלוה שלא בשעת הלואה אלא אח"כ, לא יעשה כי אם על פי בית דין:
(ט) לעולם ירחיק אדם את עצמו מן הערבות ומן הפקדונות בכל מה דאפשר:
(י) מי שיש לו שטר חוב על חברו, והשטר בלה והולך להמחק, יבא לבית דין ויעשו לו קיום:
(יא) אסור להשהות שטר פרוע בתוך ביתו, שנאמר ואל תשכן באהליך עולה:
(יב) כמו שצריך ליזהר בשמירת פקדון, כך צריך ליזהר בשמירת המשכון ביותר מפני שהוא כמו שומר שכר על המשכון. וכשם שהנפקד אינו רשאי למסור את הפקדון לאחר לשמרו כמו שיתבאר בסי' קפ"ח, כך אין המלוה רשאי להפקיד את המשכון ביד אחר או למשכנו שלא מדעת הבעלים:
(יג) המלוה את חברו על המשכון שאם לא יפרענו לזמן פלוני יהא המשכון חלוט לו, יזהר לומר לו בשעת הלואה אם לא תפדה אותו עד זמן פלוני, יהא קנוי לי מעכשיו:
(יד) מי שהוא יודע שחייב לחברו וחברו אומר לו ודאי לי שאינך חייב לי, פטור מלשלם לו שהרי מחל לו:
(טו) לוה שבא לפרוע למלוה ע"י שליח, מיד כשמסר את המעות לידי השליח זכה השליח במעות עבור המלוה. וכשהלוה מתחרט ורוצה לקחתן מיד השליח ושיפרע לו אח"כ אסור משום דהוי ליה שלא מדעת, וגם על השליח זש איסור להחזירן ללוה:
(א) מצות עשה להלוות לעניי ישראל, שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו'. ואע"ג דכתיב אם, קבלו חז"ל דאם זה אינו רשות אלא חוב. הכי אמרינן במכילתא אם כסף תלוה את עמי, חובה. אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות (מדכתיב אם), ת"ל העבט תעביטנו, חובה ולא רשות. והא דכתיב בלשון אם, פירושו אם כסף תלוה, את עמי תלוהו ולא לגוים, ולאיזה מעמי, לאותו שעמך. מכאן אמרו עני שהוא קרובו קודם לעניים אחרים, ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת. וגדולה מצות הלואה לעני יותר ממצות צדקה לעני השואל, שזה כבר נצרך לשאול וזה עדיין לא הגיע למדה זו. והתורה הקפידה על מי שהוא נמנע מלהלוות לעני, שנאמר ורעה עינך באחיך האביון וגו'. והמלוה לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה:
(ב) אפילו עשיר אם צריך ללוות, מצוה להלוות לו ולהנותו אף בדברים וליעצו עצה ההוגנת לו:
(ג) אסור להלוות בלא עדים ואפילו לת"ח אא"כ מלוהו על המשכון. והמלוה בשטר משובח יותר:
(ד) אסור לנגוש את הלוה כשיודע שאין לו לפרוע. ואפילו לעבור לפניו, אסור מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע, ועל זה נאמר לא תהיה לו כנושה:
(ה) וכשם שאסור למלוה לנגוש את הלוה, כך אסור ללוה לכבוש ממון חברו שבידו ולומר לו לך ושוב כשיש לו, שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב:
(ו) אסור ללוה ליקח את ההלואה ולהוציאה שלא לצורך עד שתוכל להאבד ולא ימצא המלוה ממה לגבות, ואפילו אם המלוה הוא עשיר גדול. והעושה כן נקרא רשע, שנאמר לוה רשע ולא ישלם. וצוו חכמים יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה זאת שלא להשגיח על ממון אחרים, מוטב שלא להלוות לו ממה שילוהו ויצטרך לנגשו אחר כך ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה:
(ז) המלוה על המשכון צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו רבית. ואם הלוה לעני על מרא וקרדום וכיוצא בו ששכרו מרובה ואינו נפחת אלא מעט, יכול להשכירו אף בלי נטילת רשות מהלוה ולנכות לו דמי השכירות בחובו, דמסתמא ניחא ליה להלוה בכך. ויש מי שאומר דדוקא לאחרים יכול להשכירו אבל לא לעצמו, שלא יחשדוהו דמשתמש בו בחנם רק בשביל ההלואה:
(ח) אם רוצה המלוה ליקח משכון מן הלוה שלא בשעת הלואה אלא אח"כ, לא יעשה כי אם על פי בית דין:
(ט) לעולם ירחיק אדם את עצמו מן הערבות ומן הפקדונות בכל מה דאפשר:
(י) מי שיש לו שטר חוב על חברו, והשטר בלה והולך להמחק, יבא לבית דין ויעשו לו קיום:
(יא) אסור להשהות שטר פרוע בתוך ביתו, שנאמר ואל תשכן באהליך עולה:
(יב) כמו שצריך ליזהר בשמירת פקדון, כך צריך ליזהר בשמירת המשכון ביותר מפני שהוא כמו שומר שכר על המשכון. וכשם שהנפקד אינו רשאי למסור את הפקדון לאחר לשמרו כמו שיתבאר בסי' קפ"ח, כך אין המלוה רשאי להפקיד את המשכון ביד אחר או למשכנו שלא מדעת הבעלים:
(יג) המלוה את חברו על המשכון שאם לא יפרענו לזמן פלוני יהא המשכון חלוט לו, יזהר לומר לו בשעת הלואה אם לא תפדה אותו עד זמן פלוני, יהא קנוי לי מעכשיו:
(יד) מי שהוא יודע שחייב לחברו וחברו אומר לו ודאי לי שאינך חייב לי, פטור מלשלם לו שהרי מחל לו:
(טו) לוה שבא לפרוע למלוה ע"י שליח, מיד כשמסר את המעות לידי השליח זכה השליח במעות עבור המלוה. וכשהלוה מתחרט ורוצה לקחתן מיד השליח ושיפרע לו אח"כ אסור משום דהוי ליה שלא מדעת, וגם על השליח זש איסור להחזירן ללוה: