סימן קלג - הלכות יום הכפורים
סימן קלג. הלכות יום הכפורים, ובו ל"א סעיפים:
(א) יוהכ"פ אסור באכילה ובשתיה ברחיצה בסיכה בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ואסור בכל מלאכה וטלטול כמו בשבת. וכיון שצריכין להוסיף מחול על הקודש, לכן אסורים בכל אלו מבעוד יום איזה זמן קודם בין השמשות, וכן במוצאי יוהכ"פ זמן מועט לאחר צאת הכוכבים:
(ב) ליגע באוכלין ומשקין כשצריכין לתת לקטנים, יש מתירין ויש מחמירין. ואם אפשר יש ליזהר:
(ג) איסור רחיצה עיין סי' קכ"ד סעיף ז' ח' ט'. וגם ביוה"כ אינו אסור רק ברחיצה של תענוג (וע"ע בסי' קנ"ט). וצריך ליזהר מאד שלא ירחץ יותר ממה שמוכרח לו. ולתפלת נעילה ומנחה ומעריב, כיון שעומד כל היום בבית הכנסת ועוסק בתפלות ופיוטים הרי הוא משמר ידיו, ולא ירחצם:
(ד) הכהנים שעולים לדוכן, כיון שלדוכן צריכין נט"י עד הזרוע, ואם לא נטלו ידיהם בשחרית רק האצבעות, אף שבירכו אז ענט"י, מ"מ כיון שהנטילה ההיא לא הועילה להם לדוכן, אם כן כשנוטלין עתה עד הזרוע, צריכין לברך שנית ענט"י. וטוב יותר שיטלו ידיהם גם בשחרית עד הזרוע ולא יצטרכו עתה לברך שנית:
(ה) החולה אפילו אין בו סכנה, רוחץ כדרכו. כלה בתוך שלשים יום משנשאת רוחצת פניה כדי שלא תתגנה על בעלה:
(ו) הרואה ח"ו קרי ביוה"כ, אם לח הוא מקנחו במפה. ואם כבר נתייבש רוחץ מקומות המלובלכים לבד דדינו כצואה. ולא ירחץ בבגד שלא יבוא לידי סחיטה. ואסור לטבול אע"פ שהוא רגיל לטבול בשאר ימות השנה. ויגלה צערו לת"ח מה שאירע לו ביום הקדוש והנורא, והוא יורהו מה לעשות שתתבפר לו ויאריך ימים. (ע' בק"נ שעל הרא"ש פ' יוה"כ סי' כ"א ובס' עה"ק החדש קונטרס יוסף בסדר סי' א' ובהגהות הגאון מהרב"פ זצ"ל לאו"ח סי' חרט"ו):
(ז) סיכה אסורה אפילו בשביל להעביר הזוהמא, ואפילו על מקצת גופו. אך חולה אפילו אין בו סכנה סך כדרכו. ומי שיש בו חטטין, במדינותינו שאין נוהגין הבריאים לסוך בחול, אסור לו לסוך משום דמוכח שהיא משום רפואה (כ"כ בדה"ח). ועיין לעיל סימן צ"א:
(ח) נעילת הסנדל, יש אוסרין אפילו בסנדל של עץ שאינו חפוי בעור. אבל של גמי או קש או בגד מותר. ויש להחמיר בנעילת הסנדל אפילו במקום רפש וטיט וגשמים. ואפילו הולך בין גוים אסור. ואם הוא מצטער הרבה לילך במקום רפש וטיט וגשמים בלי סנדל, ינעול סנדלין שהם בלי עקב, או מנעלים שהם עם עקב אלא יחליפם של שמאל לימין ושל ימין לשמאל אם יש חילוק ביניהם, ולפני פתח בית הכנסת יחלוץ אותם ויצניעם. ויזהר שלא ליגע בהם לא בנעילה ולא בחליצה שלא יצטרך לרחוץ ידיו:
(ט) מותר לעמוד על כרים וכסתות אפילו הן של עור, אבל בתפילת שמונה עשרה אסור לעמוד על שום דבר. אך מי שהוא איש מצונן, מותר לו לעמוד על קצת עשבים:
(י) כל חולה אע"פ שאין בו סכנה, או מי שיש לו מכה ברגלו, וכן היולדת כל ל', מותרין בנעילת הסנדל:
(יא) אסור ליגע באשתו אפילו ביום. ויחזיקנה כל יום הכפורים כמו נדה:
(יב) מעוברות ומניקות מתענות ומשלימות ככל אדם. ומניקה שולדה חולה ומסוכן ואינו רוצה לינק כי אם ממנה ואם תתענה תהא סכנה לולד, לא תתענה:
(יג) מעוברת שהריחה איזה מאכל ומתאוה לו, וידוע שאם אין נותנין לה ממה שהיא מתאוה היא וולדה מסוכנים, לכן אם אמרה צריכה אני לאכול אע"פ שאין פניה משתנים, או שרואים שפניה משתנים אע"פ שאינה אומרת כלום, לוחשין לה באזנה שהיום הוא יוה"כ, כי לפעמים מתיישבת דעתה בכך. ואם לא נתיישבה דעתה מאכילין אותה בענין זה - מתחלה נותנין לה דבר מועט, שטובלין אצבע ברוטב וכדומה ונותנין לתוך פיה, כי לפעמים בטפה אחת מתיישבת דעתה, ואם לאו, נותנין לה פחות מכשיעור (ע' לקמן סעיף ט"ו), ואם עדיין לא נתיישבה, נותנין לה די צרכה. וכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מסוכן הוא (וע"ל סי' ל"ג ס"ד) ונוהגין בו כמו שכתבנו. אבל כל זמן שלא נשתנו פניו אין מאכילין אותו אע"פ שאומר צריך אני:
(יד) יולדת וכן חולה שיש בו סכנה, לענין אכילה ושתיה וחילול יוה"כ דינם כמו בחילול שבת (ע"ל סי' צ"ב וסי' צ"ג). אלא דלענין אכילה ושתיה אפילו כמה רופאים אומרים שאינו צריך, ואפילו אומרים שהאכילה או השתיה תזיק לו והחולה אומר שהוא צריך, ואפי' הוא אומר שעדיין אינו מסוכן אלא שאם לא יאכל יכבד עליו החולי ויסתכן, שומעין לו ומאכילין אותו, כי לענין אכילה ושתיה הוא יותר מבין על עצמו, ולב יודע מרת נפשו:
(טו) כשמאכילין את המעוברת או את היולרת או את החולה, מניחין לפניהם את המאכל ואומריט להם - אם ידוע אתה שאפשר שתסתכן אם לא תאכל די מחסורך, תאכל כסדר עד שתבין כי די לך, אבל אם אפשר לך שלא תאכל בפעם אחת כשיעור, עשה כך. ויאכל בפעם אחת כשיעור שני שלישי ביצה (כי שיעור אכילה להתחייב כרת ביוהכ"פ היא ככותבת הגסה שהוא פחות מעט מכביצה בינונית בלא קליפתה), וישהה קצת ושוב יאכל כך, וישהה בין אכילה לאכילה עד שתהא מסוף האכילה הראשונה עד תחלת האכילה השניה לכל הפחות שיעור כדי אכילת פרס. וכן יכול לאכול אפי' הרבה פעמים, רק שלא יהיו שתי אכילות בתוך שיעור אכילת פרס אם אפשר ודי לו (כי שתי אכילות שהן בכדי אכילת פרס מצטרפות ונחשבות כאכילה אחת). ובשתיה ישתה בפעם אתת קצת פחות ממלא לוגמיו וישהה ג"כ קצת ויחזור וישתה, ושהיות אלו יהיו ג"כ לכה"פ כדי אכילת פרס, או עכ"פ לפחות כדי שתיית רביעית. ויש לשער קודם יוהכ"פ שיעורים אלו על כלי שעות (שעון, אוהר, זייגער) כדי שידעו אותם על נכון:
(טז) מי שאחזו בולמוס והוא חולי מחמת רעבון, וסימניו שעיניו כהות, ואינו יכול לראות, מאכיליין אותו עד שיאורו עיניו:
(יז) בכל אלו שמאכילין אותן משום סכנה, אם אין שם מאכל היתר מאכילין אותן מאכל איסור, (ועיין בשו"ע סימן תרי"ח סעיף ט'). ואם מאכילין אותן דבר איסור, נראה דיש להאכילן פחות פחות מכזית אם די להן בכך:
(יח) אם דעתו מיושבת מברך לפניהם ולאחריהם, אבל קידוש לא יעשה, ובברכת המזון אומר יעלה ויבוא, ואם חל בשבת אומר גם רצה, ואם שכח אינו צריך לחזור ולברך, שאין חיוב היום לאכול פת:
(יט) קטן וקטנה פחותים מתשע שנים אפילו אם רוצים להתענוח קצת אין מניחין אותן, שלא יבוא ח"ו לידי סכנה. אבל משיש להם תשע שנים שלמות והם בריאים, מחנכים אותן שיתענו קצת ולא יאכלו עד לאחר איזה שעות ממה שהם רגילים לאכול. ובנעילת הסנדל ורחיצה וסיכה יש לחנכם גם קודם תשע שנים:
(כ) טוב להריח איזה פעמים בבשמים ולברך עליהם, כדי להשלים מאה ברכות. ואמנם כל זמן שלא הסיח דעתו, אסור לברך שנית דהוי ברכה לבטלה, על כן צריך להפסיק בינתים זמן גדול שיהא היסח הדעת בינתים. וטוב שיריח בכל פעם בבשמים אחרים, אף שהן ממין אחד, ומכל שכן אם יש לו שלשה מינים כגון עצי בשמים עשבי בשמים ומיני בשמים. ואם יכוין לכל ברכות הש"ץ והקוראים בתורה והמפטירין, לא יחסרו לו רק שלש ברכות לתשלום מאה וישלים באלו שעל הבשמים:
(כא) מזכירין נשמות ביוהכ"פ, משום דזכירת המתים משבר ומכניע לבו של אדם, ועוד לפי שגם המתים צריכין כפרה, כדאיתא בספרי, כפר לעמך ישראל, אלו החיים. אשר פדית, אלו המתים. מלמד שהמתים צריכין כפרה. ונודרים צדקה בעבורם (וע"ל סי' ס"ז סעיף ג' שיש לומר בלי נדר), וסמך לזה בסוף פ' תצוה כתיב אחת בשנה יכפר וסמיך ליה ונתנו איש כופר נפשו לה'. ומועילה הצדקה בעבור המתים, כי ה' בוחן לבבות שאם היה זה המת חי, גם כן היה נותן צדקה. והחי יכול לבקש להקל דין המת כמו דוד שהתפלל על אבשלום (סוטה י -) והמתים הצדיקים מליצים על צאצאיהם. גם ביום אחרון של פסח וביום שני דשבועות ובשמיני עצרת מזכירין נשמות לפי שקורין בהם כל הבכור, וכתיב שם איש כמתנת ידו, לכן נודרין מתנות לצדקה, וכיון שנודרין לצדקה, נהגו ליתנה בעבור הנשמות שיזכור אותם אלקים לטובה, וגם אותנו יזכור עמהם לטובה בזכיותיהם. ונוהגין כי מי שיש לו אב ואם יוצא מבית הכנסת בשעת הזכרת נשמות. גם נוהגים שבתוך שנה ראשונה למיתת האב או האם יוצא גם כן מבית הכנסת (ועיין הטעם בספר כרם שלמה או"ח סימן תרס"ח ובספד שערי אפרים פתחי שערים שער י' אות ל"ב):
(כב) אם יש תינוק למול, מלין קודם אשרי, ומברכין ברכת המילה בלא כוס. ובמדינותינו נוהגין לברך על הכוס ונותנין ממנו מעט להתינוק הנימול מלבד מה שנותנים לו כשאומרים בדמייך חיי. אבל לתינוק אחר אין ליתן לטעום מן הכוס (דחמיר מת"ב). הנוהג למצוץ ביין, לא יזלפו בפה רק ביד, ומוצץ בה כדרכו:
(כג) נוהגין לשטוח עשבים בביהכ"נ, והטעם הוא לפי שנוהגין להשתחוות וליטול על הפנים בשעת העבודה זכר למקדש, ומקום שהקרקע מרוצף באבנים אסור להשתחוות כן, ואפילו במקום שאינו מרוצף יש קצת איסור, על כן שוטחין עשבים להפסיק בין הקרקע. ואם אין שם עשבים יפסיק בטליתו או בדבר אחר:
(כד) זמן תפלת נעילה הוא כשהחמה היא בראש האילנות, כדי שישלים אותה עם צאת הכוכבים. ולפעמים נמשכת קצת בתוך הלילה ואפילו הכי אומרים חתמנו, לפי שאין הדין מסתלק עד שיגמרו ישראל את סדריהם למטה. והחרוז היום יפנה וכו', אם יצאו הכוכבים לא יאמר כן משום דהוי דובר שקרים אלא יאמר היום פנה, השמש בא ופנה. הש"ץ אומר ברכת כהנים ושים שלום אע"פ שהוא לילה:
(כה) יש לבטל המנהג שהנכרי מדליק נרות לצורך אמירת הפיוטים בנעילה, אלא הנרות הדולקות יפזרם בכל הבית הכנסת, דזה הוי שבות דשבות:
(כו) לאחר תפלת נעילה אפילו חל בשבת וגמרו ביום, מכל מקום אומרים אבינו מלכנו. ואומרים שמע ישראל פעם אחת, בשכמל"ו ג' פעמים, ה' הוא האלקים ז' פעמים, ללוות את השכינה שמתעלה למעלה משבעה רקיעים. ואומר הש"ץ קדיש שלם בניגון של שמחה, ואח"כ תוקעין תקיעה אחת, והיא סימן לסילוק שכינה למעלה כמו שהיה במתן תורה, שכשעלתה השכינה נאמר במשוך היובל וגו', ונאמר עלה אלקים בתרועה, וגם הוא זכר לתקיעת יוהכ"פ ביובל. ויכולין לתקוע אע"פ שעדיין לא יצאו כוכבים אלא שהוא בין השמשות ואפילו הוא שבת, אבל בעוד יום אין לתקוע. לאחר התקיעה אומרים כולם ג' פעמים לשנה הבאה בירושלים:
(כז) לאחר צאת הכוכבים מתפללין מעריב. ויש להעמיד ש"ץ הגון, ויתפלל בנחת ובכוונה, ויש לגעור בהחוטפים. אומרים בתפלת שמו"ע אתה חוננתנו. אם חל בשבת אומרים ויתן לך, אבל אין אומרים ויהי נועם נועם ואתה קדוש. ולאחר התפלה מקדשין את הלבנה ופוקדין איש את רעהו בשמחה וטוב לב כמו ביום טוב:
(כח) בהבדלה של מוצאי יוהכ"פ צריכץ לברך דוקא על נר ששבת, ולא על נר שהוציאו עתה מן האבנים וכדומה, ולא במה שהודלק ממנו. והמובחר הוא להדליק נר אחר מן הנר שהודלק אתמול בביתו ולברך על שניהם. ואם אין לו נר בביתו, יביא את הנר הדולק מביהכ"נ ולהדליק עוד אחד מזה הנר ולברך עליהם. ובשעת הדחק מברכין על הנר שהודלק מנר של גוי, או מהאור שהוציאו מאבנים וכדומה. ואין מתחילין הנה אל ישועתי אלא מברכין על הכוס ועל הנר והמבדיל. ואין מברכין על הבשמים. ואם היה שבת מברכין גם על הבשמים, וגם מתחילין הנה אל ישועתי כמו בשאר מוצאי שבת:
(כט) אוכלין ושותים ושמחים במוצאי יום הכפורים. דאיתא במדרש במוצאי יוהכ"פ בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשיך:
(ל) המדקדקין במצוות מתחילין מיד במוצאי יוהכ"פ בעשיית הסובה, לקיים ילכו מחיל אל חיל:
(לא) ביום שלאחר יוהכ"פ נוהגין להשכים לביכ"נ. ובימים שבין יוהכ"פ לסוכות אין מתענין אפילו תענית יארצייט, ואין אומרים תחנון לפי שהם ימי שמחה שהיו מחנכין בהם את המזבח בימי שלמה. וגם אנחנו עוסקים במצות בנין סוכה והכנת אתרוג ושאר המינים, לכבוד אדון האדונים, מקדש ישראל והזמנים:
(א) יוהכ"פ אסור באכילה ובשתיה ברחיצה בסיכה בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ואסור בכל מלאכה וטלטול כמו בשבת. וכיון שצריכין להוסיף מחול על הקודש, לכן אסורים בכל אלו מבעוד יום איזה זמן קודם בין השמשות, וכן במוצאי יוהכ"פ זמן מועט לאחר צאת הכוכבים:
(ב) ליגע באוכלין ומשקין כשצריכין לתת לקטנים, יש מתירין ויש מחמירין. ואם אפשר יש ליזהר:
(ג) איסור רחיצה עיין סי' קכ"ד סעיף ז' ח' ט'. וגם ביוה"כ אינו אסור רק ברחיצה של תענוג (וע"ע בסי' קנ"ט). וצריך ליזהר מאד שלא ירחץ יותר ממה שמוכרח לו. ולתפלת נעילה ומנחה ומעריב, כיון שעומד כל היום בבית הכנסת ועוסק בתפלות ופיוטים הרי הוא משמר ידיו, ולא ירחצם:
(ד) הכהנים שעולים לדוכן, כיון שלדוכן צריכין נט"י עד הזרוע, ואם לא נטלו ידיהם בשחרית רק האצבעות, אף שבירכו אז ענט"י, מ"מ כיון שהנטילה ההיא לא הועילה להם לדוכן, אם כן כשנוטלין עתה עד הזרוע, צריכין לברך שנית ענט"י. וטוב יותר שיטלו ידיהם גם בשחרית עד הזרוע ולא יצטרכו עתה לברך שנית:
(ה) החולה אפילו אין בו סכנה, רוחץ כדרכו. כלה בתוך שלשים יום משנשאת רוחצת פניה כדי שלא תתגנה על בעלה:
(ו) הרואה ח"ו קרי ביוה"כ, אם לח הוא מקנחו במפה. ואם כבר נתייבש רוחץ מקומות המלובלכים לבד דדינו כצואה. ולא ירחץ בבגד שלא יבוא לידי סחיטה. ואסור לטבול אע"פ שהוא רגיל לטבול בשאר ימות השנה. ויגלה צערו לת"ח מה שאירע לו ביום הקדוש והנורא, והוא יורהו מה לעשות שתתבפר לו ויאריך ימים. (ע' בק"נ שעל הרא"ש פ' יוה"כ סי' כ"א ובס' עה"ק החדש קונטרס יוסף בסדר סי' א' ובהגהות הגאון מהרב"פ זצ"ל לאו"ח סי' חרט"ו):
(ז) סיכה אסורה אפילו בשביל להעביר הזוהמא, ואפילו על מקצת גופו. אך חולה אפילו אין בו סכנה סך כדרכו. ומי שיש בו חטטין, במדינותינו שאין נוהגין הבריאים לסוך בחול, אסור לו לסוך משום דמוכח שהיא משום רפואה (כ"כ בדה"ח). ועיין לעיל סימן צ"א:
(ח) נעילת הסנדל, יש אוסרין אפילו בסנדל של עץ שאינו חפוי בעור. אבל של גמי או קש או בגד מותר. ויש להחמיר בנעילת הסנדל אפילו במקום רפש וטיט וגשמים. ואפילו הולך בין גוים אסור. ואם הוא מצטער הרבה לילך במקום רפש וטיט וגשמים בלי סנדל, ינעול סנדלין שהם בלי עקב, או מנעלים שהם עם עקב אלא יחליפם של שמאל לימין ושל ימין לשמאל אם יש חילוק ביניהם, ולפני פתח בית הכנסת יחלוץ אותם ויצניעם. ויזהר שלא ליגע בהם לא בנעילה ולא בחליצה שלא יצטרך לרחוץ ידיו:
(ט) מותר לעמוד על כרים וכסתות אפילו הן של עור, אבל בתפילת שמונה עשרה אסור לעמוד על שום דבר. אך מי שהוא איש מצונן, מותר לו לעמוד על קצת עשבים:
(י) כל חולה אע"פ שאין בו סכנה, או מי שיש לו מכה ברגלו, וכן היולדת כל ל', מותרין בנעילת הסנדל:
(יא) אסור ליגע באשתו אפילו ביום. ויחזיקנה כל יום הכפורים כמו נדה:
(יב) מעוברות ומניקות מתענות ומשלימות ככל אדם. ומניקה שולדה חולה ומסוכן ואינו רוצה לינק כי אם ממנה ואם תתענה תהא סכנה לולד, לא תתענה:
(יג) מעוברת שהריחה איזה מאכל ומתאוה לו, וידוע שאם אין נותנין לה ממה שהיא מתאוה היא וולדה מסוכנים, לכן אם אמרה צריכה אני לאכול אע"פ שאין פניה משתנים, או שרואים שפניה משתנים אע"פ שאינה אומרת כלום, לוחשין לה באזנה שהיום הוא יוה"כ, כי לפעמים מתיישבת דעתה בכך. ואם לא נתיישבה דעתה מאכילין אותה בענין זה - מתחלה נותנין לה דבר מועט, שטובלין אצבע ברוטב וכדומה ונותנין לתוך פיה, כי לפעמים בטפה אחת מתיישבת דעתה, ואם לאו, נותנין לה פחות מכשיעור (ע' לקמן סעיף ט"ו), ואם עדיין לא נתיישבה, נותנין לה די צרכה. וכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מסוכן הוא (וע"ל סי' ל"ג ס"ד) ונוהגין בו כמו שכתבנו. אבל כל זמן שלא נשתנו פניו אין מאכילין אותו אע"פ שאומר צריך אני:
(יד) יולדת וכן חולה שיש בו סכנה, לענין אכילה ושתיה וחילול יוה"כ דינם כמו בחילול שבת (ע"ל סי' צ"ב וסי' צ"ג). אלא דלענין אכילה ושתיה אפילו כמה רופאים אומרים שאינו צריך, ואפילו אומרים שהאכילה או השתיה תזיק לו והחולה אומר שהוא צריך, ואפי' הוא אומר שעדיין אינו מסוכן אלא שאם לא יאכל יכבד עליו החולי ויסתכן, שומעין לו ומאכילין אותו, כי לענין אכילה ושתיה הוא יותר מבין על עצמו, ולב יודע מרת נפשו:
(טו) כשמאכילין את המעוברת או את היולרת או את החולה, מניחין לפניהם את המאכל ואומריט להם - אם ידוע אתה שאפשר שתסתכן אם לא תאכל די מחסורך, תאכל כסדר עד שתבין כי די לך, אבל אם אפשר לך שלא תאכל בפעם אחת כשיעור, עשה כך. ויאכל בפעם אחת כשיעור שני שלישי ביצה (כי שיעור אכילה להתחייב כרת ביוהכ"פ היא ככותבת הגסה שהוא פחות מעט מכביצה בינונית בלא קליפתה), וישהה קצת ושוב יאכל כך, וישהה בין אכילה לאכילה עד שתהא מסוף האכילה הראשונה עד תחלת האכילה השניה לכל הפחות שיעור כדי אכילת פרס. וכן יכול לאכול אפי' הרבה פעמים, רק שלא יהיו שתי אכילות בתוך שיעור אכילת פרס אם אפשר ודי לו (כי שתי אכילות שהן בכדי אכילת פרס מצטרפות ונחשבות כאכילה אחת). ובשתיה ישתה בפעם אתת קצת פחות ממלא לוגמיו וישהה ג"כ קצת ויחזור וישתה, ושהיות אלו יהיו ג"כ לכה"פ כדי אכילת פרס, או עכ"פ לפחות כדי שתיית רביעית. ויש לשער קודם יוהכ"פ שיעורים אלו על כלי שעות (שעון, אוהר, זייגער) כדי שידעו אותם על נכון:
(טז) מי שאחזו בולמוס והוא חולי מחמת רעבון, וסימניו שעיניו כהות, ואינו יכול לראות, מאכיליין אותו עד שיאורו עיניו:
(יז) בכל אלו שמאכילין אותן משום סכנה, אם אין שם מאכל היתר מאכילין אותן מאכל איסור, (ועיין בשו"ע סימן תרי"ח סעיף ט'). ואם מאכילין אותן דבר איסור, נראה דיש להאכילן פחות פחות מכזית אם די להן בכך:
(יח) אם דעתו מיושבת מברך לפניהם ולאחריהם, אבל קידוש לא יעשה, ובברכת המזון אומר יעלה ויבוא, ואם חל בשבת אומר גם רצה, ואם שכח אינו צריך לחזור ולברך, שאין חיוב היום לאכול פת:
(יט) קטן וקטנה פחותים מתשע שנים אפילו אם רוצים להתענוח קצת אין מניחין אותן, שלא יבוא ח"ו לידי סכנה. אבל משיש להם תשע שנים שלמות והם בריאים, מחנכים אותן שיתענו קצת ולא יאכלו עד לאחר איזה שעות ממה שהם רגילים לאכול. ובנעילת הסנדל ורחיצה וסיכה יש לחנכם גם קודם תשע שנים:
(כ) טוב להריח איזה פעמים בבשמים ולברך עליהם, כדי להשלים מאה ברכות. ואמנם כל זמן שלא הסיח דעתו, אסור לברך שנית דהוי ברכה לבטלה, על כן צריך להפסיק בינתים זמן גדול שיהא היסח הדעת בינתים. וטוב שיריח בכל פעם בבשמים אחרים, אף שהן ממין אחד, ומכל שכן אם יש לו שלשה מינים כגון עצי בשמים עשבי בשמים ומיני בשמים. ואם יכוין לכל ברכות הש"ץ והקוראים בתורה והמפטירין, לא יחסרו לו רק שלש ברכות לתשלום מאה וישלים באלו שעל הבשמים:
(כא) מזכירין נשמות ביוהכ"פ, משום דזכירת המתים משבר ומכניע לבו של אדם, ועוד לפי שגם המתים צריכין כפרה, כדאיתא בספרי, כפר לעמך ישראל, אלו החיים. אשר פדית, אלו המתים. מלמד שהמתים צריכין כפרה. ונודרים צדקה בעבורם (וע"ל סי' ס"ז סעיף ג' שיש לומר בלי נדר), וסמך לזה בסוף פ' תצוה כתיב אחת בשנה יכפר וסמיך ליה ונתנו איש כופר נפשו לה'. ומועילה הצדקה בעבור המתים, כי ה' בוחן לבבות שאם היה זה המת חי, גם כן היה נותן צדקה. והחי יכול לבקש להקל דין המת כמו דוד שהתפלל על אבשלום (סוטה י -) והמתים הצדיקים מליצים על צאצאיהם. גם ביום אחרון של פסח וביום שני דשבועות ובשמיני עצרת מזכירין נשמות לפי שקורין בהם כל הבכור, וכתיב שם איש כמתנת ידו, לכן נודרין מתנות לצדקה, וכיון שנודרין לצדקה, נהגו ליתנה בעבור הנשמות שיזכור אותם אלקים לטובה, וגם אותנו יזכור עמהם לטובה בזכיותיהם. ונוהגין כי מי שיש לו אב ואם יוצא מבית הכנסת בשעת הזכרת נשמות. גם נוהגים שבתוך שנה ראשונה למיתת האב או האם יוצא גם כן מבית הכנסת (ועיין הטעם בספר כרם שלמה או"ח סימן תרס"ח ובספד שערי אפרים פתחי שערים שער י' אות ל"ב):
(כב) אם יש תינוק למול, מלין קודם אשרי, ומברכין ברכת המילה בלא כוס. ובמדינותינו נוהגין לברך על הכוס ונותנין ממנו מעט להתינוק הנימול מלבד מה שנותנים לו כשאומרים בדמייך חיי. אבל לתינוק אחר אין ליתן לטעום מן הכוס (דחמיר מת"ב). הנוהג למצוץ ביין, לא יזלפו בפה רק ביד, ומוצץ בה כדרכו:
(כג) נוהגין לשטוח עשבים בביהכ"נ, והטעם הוא לפי שנוהגין להשתחוות וליטול על הפנים בשעת העבודה זכר למקדש, ומקום שהקרקע מרוצף באבנים אסור להשתחוות כן, ואפילו במקום שאינו מרוצף יש קצת איסור, על כן שוטחין עשבים להפסיק בין הקרקע. ואם אין שם עשבים יפסיק בטליתו או בדבר אחר:
(כד) זמן תפלת נעילה הוא כשהחמה היא בראש האילנות, כדי שישלים אותה עם צאת הכוכבים. ולפעמים נמשכת קצת בתוך הלילה ואפילו הכי אומרים חתמנו, לפי שאין הדין מסתלק עד שיגמרו ישראל את סדריהם למטה. והחרוז היום יפנה וכו', אם יצאו הכוכבים לא יאמר כן משום דהוי דובר שקרים אלא יאמר היום פנה, השמש בא ופנה. הש"ץ אומר ברכת כהנים ושים שלום אע"פ שהוא לילה:
(כה) יש לבטל המנהג שהנכרי מדליק נרות לצורך אמירת הפיוטים בנעילה, אלא הנרות הדולקות יפזרם בכל הבית הכנסת, דזה הוי שבות דשבות:
(כו) לאחר תפלת נעילה אפילו חל בשבת וגמרו ביום, מכל מקום אומרים אבינו מלכנו. ואומרים שמע ישראל פעם אחת, בשכמל"ו ג' פעמים, ה' הוא האלקים ז' פעמים, ללוות את השכינה שמתעלה למעלה משבעה רקיעים. ואומר הש"ץ קדיש שלם בניגון של שמחה, ואח"כ תוקעין תקיעה אחת, והיא סימן לסילוק שכינה למעלה כמו שהיה במתן תורה, שכשעלתה השכינה נאמר במשוך היובל וגו', ונאמר עלה אלקים בתרועה, וגם הוא זכר לתקיעת יוהכ"פ ביובל. ויכולין לתקוע אע"פ שעדיין לא יצאו כוכבים אלא שהוא בין השמשות ואפילו הוא שבת, אבל בעוד יום אין לתקוע. לאחר התקיעה אומרים כולם ג' פעמים לשנה הבאה בירושלים:
(כז) לאחר צאת הכוכבים מתפללין מעריב. ויש להעמיד ש"ץ הגון, ויתפלל בנחת ובכוונה, ויש לגעור בהחוטפים. אומרים בתפלת שמו"ע אתה חוננתנו. אם חל בשבת אומרים ויתן לך, אבל אין אומרים ויהי נועם נועם ואתה קדוש. ולאחר התפלה מקדשין את הלבנה ופוקדין איש את רעהו בשמחה וטוב לב כמו ביום טוב:
(כח) בהבדלה של מוצאי יוהכ"פ צריכץ לברך דוקא על נר ששבת, ולא על נר שהוציאו עתה מן האבנים וכדומה, ולא במה שהודלק ממנו. והמובחר הוא להדליק נר אחר מן הנר שהודלק אתמול בביתו ולברך על שניהם. ואם אין לו נר בביתו, יביא את הנר הדולק מביהכ"נ ולהדליק עוד אחד מזה הנר ולברך עליהם. ובשעת הדחק מברכין על הנר שהודלק מנר של גוי, או מהאור שהוציאו מאבנים וכדומה. ואין מתחילין הנה אל ישועתי אלא מברכין על הכוס ועל הנר והמבדיל. ואין מברכין על הבשמים. ואם היה שבת מברכין גם על הבשמים, וגם מתחילין הנה אל ישועתי כמו בשאר מוצאי שבת:
(כט) אוכלין ושותים ושמחים במוצאי יום הכפורים. דאיתא במדרש במוצאי יוהכ"פ בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשיך:
(ל) המדקדקין במצוות מתחילין מיד במוצאי יוהכ"פ בעשיית הסובה, לקיים ילכו מחיל אל חיל:
(לא) ביום שלאחר יוהכ"פ נוהגין להשכים לביכ"נ. ובימים שבין יוהכ"פ לסוכות אין מתענין אפילו תענית יארצייט, ואין אומרים תחנון לפי שהם ימי שמחה שהיו מחנכין בהם את המזבח בימי שלמה. וגם אנחנו עוסקים במצות בנין סוכה והכנת אתרוג ושאר המינים, לכבוד אדון האדונים, מקדש ישראל והזמנים: