סימן קכח - דיני חודש אלול
סימן קכח. דיני חודש אלול, ובו ט"ז סעיפים:
(א) מר"ח אלול עד אחר יום הכפורים המה ימי רצון. ואף כי בכל השנה הקב"ה מקבל תשובה מן השבים אליו בלב שלם, מ"מ ימיט אלו מובחרים יותר ומזומנים לתשובה להיותם ימי רחמים וימי רצון, כי בר"ח אלול עלה משה אל הר סיני לקבל לוחות שניות, ונשתהה שם מ' יום, וירד בי' בתשרי שהיה אז גמר כפרה. ומן אז הוקדשו ימים אלו לימי רצון ויום י' בתשרי ליום הכפורים. ומנהג ברוב המקומות להתענות בערב ר"ח אלול ולעשות סדר יום כפור קטן כדי שיכינו לבם לתשובה. ואם חל ר"ח בשבת, מקדימים ליום ה' שלפניו. האריז"ל כתב, ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו ושמתי לך, ר"ת אלול, לומר כי חודש זה הוא עת רצון לקבל תשובה על החטאים שעשה בכל השנה, וגם רמז שגם על השגגות צריך לעשות תשובה בחודש הזה. עוד אמרו דורשי רשומות, ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך, ר"ת אלול. וכן אני לדודי ודודי לי, ר"ת אלול. וכן איש לרעהו ומתנות לאביונים, ר"ת אלול. רמז לשלשה דברים שהם תשובה תפלה צדקה, שצריכין להזדרז בהם בחודש זה. ומל ה' וגו', רומז לתשובה. אני לדודי וגו', רומז לתפלה שהיא רנת דודים. איש לרעהו ומתנות לאביונים, רומז לצדקה:
(ב) נוהגין לחקוע שופר בחודש זה. ומתחילין ביום ב' דר"ח ותוקעין בכל יום לאחר תפלת שחרית תשר"ת, חוץ מערב ר"ה שמפסיקין בו כדי להפסיק בין תקיעות רשות לתקיעות מצוה. וטעם התקיעות בחודש זה, כדי לעורר את העם לתשובה, כי כן הוא הטבע של השופר לעורר ולהחריד, כמו שאמר הכתוב היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. עוד נוהגין במדינות אלו מיום ב' דר"ח אלול עד שמיני עצרת אומרים בבוקר ובערב לאחר התפלה את המזמור לדוד ה' אורי וישעי, והוא ע"פ המדרש, ה' אורי בר"ה, וישעי ביוהכ"פ, כי יצפנני בסכה רמז לסוכות. עוד נוהגין לומר תהלים בצבור בכל מקום לפי מנהגו. משנכנס אלול עד יוהכ"פ, כשכותב אדם אגרת לחבירו צריך לרמז בו בתחלתו או בסופו שהוא מבקש עליו ומברכו שיזכה בימי הדין הבאים לטובה להכתב ולהחתם בספר חיים טובים:
(ג) אנשי מעשה נוהגין לבדוק בחודש זה תפילין ומזוזות שלהן, וכל אשר ימצא שם בדק בשאר מצוות יתקנו:
(ד) משבת שלאחר ת"ב ולהלן מפטירין בז' שבתות ז' דנחמתא. ואם חל יום א' דר"ח אלול בשבת דוחין עניה סוערה ומפטירין השמים כסאי, מפני שיש בה ג"כ מנחמות ירושלים. ובשבת פ' כי תצא שאז מפטירין רני עקרה, משלימין עליה גם עניה סוערה שהיא סמוכה לה. אם טעה בשבת ר"ח אלול ואמר עניה סוערה, אם נזכר קודם שבירך לאחריה, יאמר גם השמים כסאי ויברך לאחריה. ואם לא נזכר עד לאחר הברכות, יאמר השמים כסאי בלא ברכות. ואם חל ר"ח אלול באחד בשבת, דוחין הפטורת מחר חודש שאין בה מנחמות ירושלים, ומפטירין עניה סוערה:
(ה) מיום ראשון שקודם ראש השנה ואילך משכימין לסליחות. ואם חל ר"ה ביום ב' או ביום ג', מתחילין מיום ראשון בשבוע הקודם. וכשמשכימין צריכין ליטול ידיהם ולברך על נטילת ידים וברכת התורה, ואחר הסליחות יטול ידיו שנית בלא ברכה:
(ו) הש"ץ שאומר סליחות יתעטף בטלית מצויצת קודם שמתחיל אשרי. ולפי שיש ספק אם יברך ברכה על טלית שלו כשלובשו בלילה או לא יברך, על כן לא יטול את שלו וגם לא טלית הקהל אלא ישאל לו טלית מאחר. ואם אין בנמצא טלית כלל, יכולין לומר סליחות ושלש עשרה מדות גם בלא טלית. יש מקומות נוהגין שהמתפלל סליחות מתפלל גם שחרית ומנחה וגם מעריב שלפניו והוא קודם לאבל ולמוהל וליא"צ. טוב לעמוד באמירת הסליחות. ומי שקשה לו יעמוד לכל הפחות באמירת אל מלך יושב וגו' ושלש עשרה מדות. דין אמירת הוידוי עיין לקמן סימן קל"א סעיף ט':
(ז) ידקדקו לבחור ש"ץ שיתפלל סליחות וביטים נוראים איש שהוא הגון וגדול בתורה ובמעשים טובים כפי מה שאפשר למצוא, וגם שיהיה בן שלשים שנה שאז כבר נח רתיחת הדם של בחרותו ונכנע לבו, וגם יהא נשוי ויהיו לו בנים שהוא שופך לבו ומפיל תחנונים מקירות הלב. וכן ידקדקו לבחור תוקע שיתקע שופר בר"ה וכן המקריא לפני התוקע שיהיו בעלי תורה ויראה כפי מה שאפשר להם למצוא. מיהו כל ישראל כשרים לכל, רק שיהא מרוצה לקהל. ואם רואה שיש מחלוקת בדבר, ימנע עצמו אע"פ שיהיה מי שאינו הגון:
(ח) אבל כל י"ב חודש אחר אביו ואמו, לא יהא ש"ץ בר"ה ויוהכ"פ ולא תוקע בר"ה אלא אם אין אחר הגון כמוהו. ואם הוא תוך שלשים על שאר קרובים, אם החזיק מכבר להתפלל או לתקוע מותר כיון שר"ה ויוהכ"פ מבטלין גזירת שלשים. אבל אם לא החזיק ויש אחר הגון כמוהו, יש להחמיר. אבל כל ימי הסליחות אפילו בערב ר"ה, מותר לכל אבל להיות ש"ץ אך לא בתוך שבעה:
(ט) יחיד האומר סליחות, אינו רשאי לומר שלש עשרה מדות דרך תפלה ובקשה אלא דרך קריאה בתורה בניגךן ובטעמים. וכן במקום שנזכר שלש עשרה מדות כגון וזכור לנו היום ברית שלש עשרה וכדומה, יש לו לדלג. וכן הבקשות שהן בלשון ארמי כגון מחי ומסי וכו', מרן די בשמיא וכו', לא יאמרם אלא בעשרה:
(י) אבל אסור לצאת מביתו ללכת לביהכ"נ לומר סליחות מלבד בערב ר"ה שמרבים בסליחות:
(יא) הש"ץ שיתפלל בימים נוראים וכן התוקע צריכין לפרוש את עצמן שלשה ימים לפני ר"ה מכל דבר המביא לידי טומאה, וילמדו כפי יכולתם פירושי התפלות והפיוטים והלכות תקיעות, וגם ילמדו ספרי מוסר המעוררים את לב האדם וייראו מפחד ה' ומהדר גאונו בקומו לשפוט את הארץ. אם לא נמצא להם תוקע שהוא בעל תורה, יראו עכ"פ שיהא המקריא בעל תורה ויהא בקי בהלכות תקיעות שופר, שאם יארע איזה טעות בתקיעות ידע מה לעשות וגם שידע לבדוק את השופר אם הוא כשר:
(יב) הרבה נוהגין להתענות בעשרת ימי תשובה. ולפי שחסרים ד' ימים שאינם מתענים בהם, דהיינו ב' ימים ר"ה, שבת וערב יוהכ"פ, ע"כ מתענין תמורתן ד' ימים בימי הסליחות שקודם ר"ה, דהיינו יום א' דסליחות וערב ר"ה, ועוד ב' ימים בינתים ובוחרים ביום ב' וה'. ואם אירע להם סעודת מצוה, יכולין לאכול ויתענה יום אחר תמורתו. או אם יודע שתהיה לו סעודת מצוה יתענה מקודם יום אחד תמורתו. ע' לעיל סימן קכ"ז סעיף ג' וסעיף י"ד:
(יג) נוהגין לילך בערב ר"ה אחר תפלת שחרית לבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים, ונותנים שם צדקה לעניים, ומרבים תחנונים לעורר את הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה שימליצו טוב בעדנו ביום הדין. וגם מחמת שהוא מקום קבורת הצדיקים, המקום הוא קדוש וטהור והתפלה מקובלת שם ביותר בהיותה על אדמת קודש, ויעשה הקב"ה חסד בזכות הצדיקים. אבל אל ישים מגמתו נגד המתים השוכנים שם, כי קרוב הדבר שיהיה בכלל ודורש אל המתים. אך יבקש מהשית"ש שירחם עליו בזכות הצדיקים שוכני עפר. כשבא אל הבית הקברות, אם לא ראה את הקברים שלשים יום צריך לברך אשר יצר אתכם בדין וכו' (לעיל סי' ס' סי"א). כשבא אל הקבר, יש לו לומר יהי רצון שתהא מנוחתו של (פלוני) הקבור פה בכבוד וזכותו יעמוד לי. כשמשים ידו על הקבר, יש לשום יד שמאלו דוקא ולא ימינו, ויאמר את הפסוק ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. תשכב בשלום ותישן בשלום עד בוא מנחם משמיש שלום. (וכשמשים ידו יכוין בפסוק ונחך שיש בו ט"ו תיבות כמנין קשרי היד. ברכ"י סי' רכ"ד). אין לילך על קבר אחד שתי פעמים ביום אחר. הקורא כתב שעל גבי המצבה, אם הוא כתב בולט קשה לשכחה. וסגולה לומר אהבה רבה עד וליחדך באהבה:
(יד) בערב ר"ה נהגו כולם להתענות עד אחר מנחה שאז טועמין איזה דבר שלא ליכנס ליו"ט כשהוא מעונה. וכל היום יעסוק בתורה ובמצוות ובתשובה, ומכ"ש מעבירות שבין אדם לחבירו. ולא ימתין עד ערב יוהכ"פ, אלא יקדים את עצמו היום לבקש מחבירו מחילה:
(טו) מכבסין ומסתפרין בערב ר"ה לבבוד יו"ט. ויש ליזהר לגלח קודם חצות היום. וטובלים ולובשים בגדי שבת בר"ה, להראות שאנו בטוחים בחסדו ית"ש שיוציא לאור משפטינו:
(טז) נוהגין לעשות התרת נדרים בערב ר"ה (והרמז לא יחל דברו כלל, סופי תיבות אלו). ומי שאינו מבין מה שהוא אומר בלה"ק, יאמר בל"א כמו שהוא מבין:
(א) מר"ח אלול עד אחר יום הכפורים המה ימי רצון. ואף כי בכל השנה הקב"ה מקבל תשובה מן השבים אליו בלב שלם, מ"מ ימיט אלו מובחרים יותר ומזומנים לתשובה להיותם ימי רחמים וימי רצון, כי בר"ח אלול עלה משה אל הר סיני לקבל לוחות שניות, ונשתהה שם מ' יום, וירד בי' בתשרי שהיה אז גמר כפרה. ומן אז הוקדשו ימים אלו לימי רצון ויום י' בתשרי ליום הכפורים. ומנהג ברוב המקומות להתענות בערב ר"ח אלול ולעשות סדר יום כפור קטן כדי שיכינו לבם לתשובה. ואם חל ר"ח בשבת, מקדימים ליום ה' שלפניו. האריז"ל כתב, ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו ושמתי לך, ר"ת אלול, לומר כי חודש זה הוא עת רצון לקבל תשובה על החטאים שעשה בכל השנה, וגם רמז שגם על השגגות צריך לעשות תשובה בחודש הזה. עוד אמרו דורשי רשומות, ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך, ר"ת אלול. וכן אני לדודי ודודי לי, ר"ת אלול. וכן איש לרעהו ומתנות לאביונים, ר"ת אלול. רמז לשלשה דברים שהם תשובה תפלה צדקה, שצריכין להזדרז בהם בחודש זה. ומל ה' וגו', רומז לתשובה. אני לדודי וגו', רומז לתפלה שהיא רנת דודים. איש לרעהו ומתנות לאביונים, רומז לצדקה:
(ב) נוהגין לחקוע שופר בחודש זה. ומתחילין ביום ב' דר"ח ותוקעין בכל יום לאחר תפלת שחרית תשר"ת, חוץ מערב ר"ה שמפסיקין בו כדי להפסיק בין תקיעות רשות לתקיעות מצוה. וטעם התקיעות בחודש זה, כדי לעורר את העם לתשובה, כי כן הוא הטבע של השופר לעורר ולהחריד, כמו שאמר הכתוב היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. עוד נוהגין במדינות אלו מיום ב' דר"ח אלול עד שמיני עצרת אומרים בבוקר ובערב לאחר התפלה את המזמור לדוד ה' אורי וישעי, והוא ע"פ המדרש, ה' אורי בר"ה, וישעי ביוהכ"פ, כי יצפנני בסכה רמז לסוכות. עוד נוהגין לומר תהלים בצבור בכל מקום לפי מנהגו. משנכנס אלול עד יוהכ"פ, כשכותב אדם אגרת לחבירו צריך לרמז בו בתחלתו או בסופו שהוא מבקש עליו ומברכו שיזכה בימי הדין הבאים לטובה להכתב ולהחתם בספר חיים טובים:
(ג) אנשי מעשה נוהגין לבדוק בחודש זה תפילין ומזוזות שלהן, וכל אשר ימצא שם בדק בשאר מצוות יתקנו:
(ד) משבת שלאחר ת"ב ולהלן מפטירין בז' שבתות ז' דנחמתא. ואם חל יום א' דר"ח אלול בשבת דוחין עניה סוערה ומפטירין השמים כסאי, מפני שיש בה ג"כ מנחמות ירושלים. ובשבת פ' כי תצא שאז מפטירין רני עקרה, משלימין עליה גם עניה סוערה שהיא סמוכה לה. אם טעה בשבת ר"ח אלול ואמר עניה סוערה, אם נזכר קודם שבירך לאחריה, יאמר גם השמים כסאי ויברך לאחריה. ואם לא נזכר עד לאחר הברכות, יאמר השמים כסאי בלא ברכות. ואם חל ר"ח אלול באחד בשבת, דוחין הפטורת מחר חודש שאין בה מנחמות ירושלים, ומפטירין עניה סוערה:
(ה) מיום ראשון שקודם ראש השנה ואילך משכימין לסליחות. ואם חל ר"ה ביום ב' או ביום ג', מתחילין מיום ראשון בשבוע הקודם. וכשמשכימין צריכין ליטול ידיהם ולברך על נטילת ידים וברכת התורה, ואחר הסליחות יטול ידיו שנית בלא ברכה:
(ו) הש"ץ שאומר סליחות יתעטף בטלית מצויצת קודם שמתחיל אשרי. ולפי שיש ספק אם יברך ברכה על טלית שלו כשלובשו בלילה או לא יברך, על כן לא יטול את שלו וגם לא טלית הקהל אלא ישאל לו טלית מאחר. ואם אין בנמצא טלית כלל, יכולין לומר סליחות ושלש עשרה מדות גם בלא טלית. יש מקומות נוהגין שהמתפלל סליחות מתפלל גם שחרית ומנחה וגם מעריב שלפניו והוא קודם לאבל ולמוהל וליא"צ. טוב לעמוד באמירת הסליחות. ומי שקשה לו יעמוד לכל הפחות באמירת אל מלך יושב וגו' ושלש עשרה מדות. דין אמירת הוידוי עיין לקמן סימן קל"א סעיף ט':
(ז) ידקדקו לבחור ש"ץ שיתפלל סליחות וביטים נוראים איש שהוא הגון וגדול בתורה ובמעשים טובים כפי מה שאפשר למצוא, וגם שיהיה בן שלשים שנה שאז כבר נח רתיחת הדם של בחרותו ונכנע לבו, וגם יהא נשוי ויהיו לו בנים שהוא שופך לבו ומפיל תחנונים מקירות הלב. וכן ידקדקו לבחור תוקע שיתקע שופר בר"ה וכן המקריא לפני התוקע שיהיו בעלי תורה ויראה כפי מה שאפשר להם למצוא. מיהו כל ישראל כשרים לכל, רק שיהא מרוצה לקהל. ואם רואה שיש מחלוקת בדבר, ימנע עצמו אע"פ שיהיה מי שאינו הגון:
(ח) אבל כל י"ב חודש אחר אביו ואמו, לא יהא ש"ץ בר"ה ויוהכ"פ ולא תוקע בר"ה אלא אם אין אחר הגון כמוהו. ואם הוא תוך שלשים על שאר קרובים, אם החזיק מכבר להתפלל או לתקוע מותר כיון שר"ה ויוהכ"פ מבטלין גזירת שלשים. אבל אם לא החזיק ויש אחר הגון כמוהו, יש להחמיר. אבל כל ימי הסליחות אפילו בערב ר"ה, מותר לכל אבל להיות ש"ץ אך לא בתוך שבעה:
(ט) יחיד האומר סליחות, אינו רשאי לומר שלש עשרה מדות דרך תפלה ובקשה אלא דרך קריאה בתורה בניגךן ובטעמים. וכן במקום שנזכר שלש עשרה מדות כגון וזכור לנו היום ברית שלש עשרה וכדומה, יש לו לדלג. וכן הבקשות שהן בלשון ארמי כגון מחי ומסי וכו', מרן די בשמיא וכו', לא יאמרם אלא בעשרה:
(י) אבל אסור לצאת מביתו ללכת לביהכ"נ לומר סליחות מלבד בערב ר"ה שמרבים בסליחות:
(יא) הש"ץ שיתפלל בימים נוראים וכן התוקע צריכין לפרוש את עצמן שלשה ימים לפני ר"ה מכל דבר המביא לידי טומאה, וילמדו כפי יכולתם פירושי התפלות והפיוטים והלכות תקיעות, וגם ילמדו ספרי מוסר המעוררים את לב האדם וייראו מפחד ה' ומהדר גאונו בקומו לשפוט את הארץ. אם לא נמצא להם תוקע שהוא בעל תורה, יראו עכ"פ שיהא המקריא בעל תורה ויהא בקי בהלכות תקיעות שופר, שאם יארע איזה טעות בתקיעות ידע מה לעשות וגם שידע לבדוק את השופר אם הוא כשר:
(יב) הרבה נוהגין להתענות בעשרת ימי תשובה. ולפי שחסרים ד' ימים שאינם מתענים בהם, דהיינו ב' ימים ר"ה, שבת וערב יוהכ"פ, ע"כ מתענין תמורתן ד' ימים בימי הסליחות שקודם ר"ה, דהיינו יום א' דסליחות וערב ר"ה, ועוד ב' ימים בינתים ובוחרים ביום ב' וה'. ואם אירע להם סעודת מצוה, יכולין לאכול ויתענה יום אחר תמורתו. או אם יודע שתהיה לו סעודת מצוה יתענה מקודם יום אחד תמורתו. ע' לעיל סימן קכ"ז סעיף ג' וסעיף י"ד:
(יג) נוהגין לילך בערב ר"ה אחר תפלת שחרית לבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים, ונותנים שם צדקה לעניים, ומרבים תחנונים לעורר את הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה שימליצו טוב בעדנו ביום הדין. וגם מחמת שהוא מקום קבורת הצדיקים, המקום הוא קדוש וטהור והתפלה מקובלת שם ביותר בהיותה על אדמת קודש, ויעשה הקב"ה חסד בזכות הצדיקים. אבל אל ישים מגמתו נגד המתים השוכנים שם, כי קרוב הדבר שיהיה בכלל ודורש אל המתים. אך יבקש מהשית"ש שירחם עליו בזכות הצדיקים שוכני עפר. כשבא אל הבית הקברות, אם לא ראה את הקברים שלשים יום צריך לברך אשר יצר אתכם בדין וכו' (לעיל סי' ס' סי"א). כשבא אל הקבר, יש לו לומר יהי רצון שתהא מנוחתו של (פלוני) הקבור פה בכבוד וזכותו יעמוד לי. כשמשים ידו על הקבר, יש לשום יד שמאלו דוקא ולא ימינו, ויאמר את הפסוק ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. תשכב בשלום ותישן בשלום עד בוא מנחם משמיש שלום. (וכשמשים ידו יכוין בפסוק ונחך שיש בו ט"ו תיבות כמנין קשרי היד. ברכ"י סי' רכ"ד). אין לילך על קבר אחד שתי פעמים ביום אחר. הקורא כתב שעל גבי המצבה, אם הוא כתב בולט קשה לשכחה. וסגולה לומר אהבה רבה עד וליחדך באהבה:
(יד) בערב ר"ה נהגו כולם להתענות עד אחר מנחה שאז טועמין איזה דבר שלא ליכנס ליו"ט כשהוא מעונה. וכל היום יעסוק בתורה ובמצוות ובתשובה, ומכ"ש מעבירות שבין אדם לחבירו. ולא ימתין עד ערב יוהכ"פ, אלא יקדים את עצמו היום לבקש מחבירו מחילה:
(טו) מכבסין ומסתפרין בערב ר"ה לבבוד יו"ט. ויש ליזהר לגלח קודם חצות היום. וטובלים ולובשים בגדי שבת בר"ה, להראות שאנו בטוחים בחסדו ית"ש שיוציא לאור משפטינו:
(טז) נוהגין לעשות התרת נדרים בערב ר"ה (והרמז לא יחל דברו כלל, סופי תיבות אלו). ומי שאינו מבין מה שהוא אומר בלה"ק, יאמר בל"א כמו שהוא מבין: