סימן פב - איסור העברה והוצאה מרשות לרשות
סימן פב. איסור העברה והוצאה מרשות לרשות, ובו י"ג סעיפים:
(א) ברה"ר ובכרמלית אסור לטלטל שום דבר ד' אמות בין לשאת אותו בין לזרוק אותו בין להושיט אותו. ולטלטלו איזה פעמים פחות פחות מד' אמות ג"כ אסור:
(ב) אסור לשאת או לזרוק או להושיט שום דבר מרה"י לרה"ר או לכרמלית, וכן מרה"ר או מברמלית לרה"י, וכן מרה"ר לכרמלית או מכרמלית לרה"ר. אבל מקום פטור מותר להוציא ולהכניס ממנו לרה"י ולרה"ר ולכרמלית ומהם לתוכו ובלבד שלא יטלטל את החפץ ד' אמות ברה"ר או בכרמלית. ולפי שיש הרבה חילוקים מהו רה"ר ומהו כרמלית ומהו רה"י, (מלבד אלו שכתבנו בסי' שלפני זה), לכן בעיר שאינה מתוקנת בעירובין מי שאינו בקי צריך ליזהר שלא לטלטל שום חפץ ממקום שהוא מונח למקום החלוק ממנו כ"א במקומות שההיתר ברור לו:
(ג) נטילת החפץ ממקום שהוא מונח נקראת עקירה, והנחת החפץ נקראת הנחה. וגם עקירה בלא הנחה או הנחה בלא עקירה אסור לעשותה. ולכן אסור לישראל שיתן לגוי איזה חפץ לידו שיוציאו מרה"י לרה"ר או לכרמלית, כי הישראל עושה בזה את העקירה, אלא הגוי בעצמו יקח את החפץ. וכן כשמביא הגוי איזה חפץ לא יקחהו הישראל מידו, כי בזה עושה הישראל את ההנחה, אלא הגוי בעצמו יניח את החפץ. וצריכין ליזהר בזה בתינוק שהגויה נושאת אותו לבית הכנסת למול, שתקח בעצמה את התינוק בבית, ובבואן אל חצר או עזרת בית הכנסת תניחהו ותקחהו ישראלית:
(ד) חצר שיש בו פירצה, אם נשאר מן המחיצה בצד אחד רוחב ד' טפחים בגובה י' טפחים מן הקרקע, או שנשאר משני צדדי המחיצה בכל צד רוחב טפח בגובה י' טפחים, אזי אם אין בפירצה יותר מעשר אמות אינו צריך שום תיקון, כי הפירצה הזאת נחשבת כמו פתח. אבל אם הפירצה יתירה מעשר אמות, וכן אם לא נשאר מן המחיצה מצד א' רוחב ד' טפחים או משני הצדדים מכל צד רוחב טפח, ומכ"ש אם נפרץ במילואו דהיינו שאין שום מחיצה בצד א' כזה ח, אזי אפילו אם אין בפירצה רק ג' טפחים, אסורין לטלטל בחצר זה עד שיתקנו אותו שם (והתיקון המובחר הוא) בצורת הפתח. (ואם דרים שם שני בעלי בתים או יותר, צריכין עוד לעשות עירובי חצרות, ויבואר אי"ה בסימן צ"ד):
(ה) זה שאמרנו דאם אין בפירצה שבחצר יותר מי' אמות נחשב כמו פתח ואינו צריך תיקון, זהו רק בפירצה אחת. אבל בשתים או יותר, צריכין שיהא העומד הנשאר עכ"פ כמו הפרוץ. אבל אם היה הפרוץ מרובה על העומר, כל שהפירצה יותר מג"ט צריכה תיקון (ע' ח"א כלל ע"א סי' ט'):
(ו) מהו צורת הפתח. נועץ קנה מכאן וקנה מכאן. כל אחד לא פחות מגובה עשרה טפחים, ונותן עליהם קנה או חוט. וצריך שיהיה הקנה או החוט דוקא על ראשיהן ולא מן הצדדין. ואם תחב מסמרות בראשי הקנים וכורך החוט עליהם, שפיד דמי (פרמ"ג משבצות סימן שס"ג ם"ק י"ט). וצריך שכל קנה לא יהא רחוק מן המחיצה ג' טפחים וגם לא יהא גבוה מן הקרקע ג' טפחים (עי' שע"ת סי' שס"ג). ובשעת הדחק שא"א לעשות צוה"פ רק בענין שהקנים יהיו רחוקים מן הכתלים ג' טפחים יש להקל (תשו' רע"א סי"ח עי"ש):
(ז) חצר או בית שפתחו לתוך הרחוב והדלת נפתחת לפנים, והמזוזות עם המשקוף שעל גביהם והאסקופה שבתחתית הן לצד הרחוב, הנה המקום הזה לפעמים הוא רה"י ולפעמים הוא כרמלית. ולפי שאין הכל בקיאין בזה, לכן מטילין עליו מספק חומר רה"י וחומר כרמלית אסור להוציא משם להרחוב שהוא רה"ר או כרמלית ולא מן הרחוב לשם, כי שמא הוא רה"י. וכן אסור להוציא מן הבית או מן החצר לשם ולא משם לתוכם כי שמא הוא כרמלית. ולכן אם הפתח נעול וצריכין לפתחו, צריכין ליזהר שהגוי יכניס את המפתח בתוך המנעול, ולאחר שיפתחו את המנעול טרם יפתח ישראל את הדלת יסיר הגוי את המפתח, כי אם יפתח ישראל את המפתח בעוד שהמפתח תוך המנעול, הרי הכניס את המפתח מכרמלית לרה"י:
(ח) בהרבה מקומות יש בתים אשר הגג נמשך מן כותל הבית לתוך הרחוב ונסמך שם על עמודים, אסור להוציא מן הבית לשם או להכניס משם להבית. וכן אסור לטלטל שם ד' אמות משום דדינו כמו הרחוב, רה"ר או כרמלית. ואף שהגג נתון על העמודים דהוי צורת המפתח דדינו כמחיצה. מ"מ הרי מן הצדדים אין מחיצה. ולכן צריך להעמיד מקצה מזה קנה א' אצל הכותל של הבית נגד העמוד שהגג עליו שיהא גם כאן צורת פתח, וכן מקצה השני. ואם כמה בתים סמוכים זה אצל זה, בענין זה די להם שיעשו כן בקצה הבית אשר מקצה מזה, ובקצה הבית אשר מקצה מזה, ויעשו עירובי חצרות:
(ט) מותר ליתן לפני גוי מזונות בחצר או בבית אע"פ שיודע שיוציאן לחוץ, רק שלא יתנם לתוך ידו דא"כ הוא עושה את העקירה. ודוקא כשיש לגוי רשות לאכלם שם אם ירצה, אבל אם אין לו רשות לאכלן שם או שהם מזונות מרובים שא"א שיאכלם שם, וכן שאר חפצים שניכר הדבר שיוציאם לחוץ, אסור מפני שנראה כנותן לו על מנת להוציא:
(י) האשה מדדה את בנה אפי' ברה"ר ובלבך שלא תגררהו, אלא יהא מגביה רגלו האחת ויניח השניה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה, שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת, אבל כשהיא גוררת שתי רגליו, הרי זה כנושאתו ואסור אפילו בכרמלית. ולשאת אותו ממש, אפילו אם הוא גדול בל כך שיכול לילך ברגליו לבדו, אסור ואפי' בכרמלית, שלא אמרו החי נושא את עצמו אלא לפטור מחטאת, אבל עכ"פ שבות איכא, ובכרמלית הוא שבות דשבות. וצריכין להזהיר לרבים שטועין בזה (ש"ע של התניא סי' ש"ח סעיף פ"א ועיין תשו' רעק"א סי' כ"ח):
(יא) אמת המים העוברת בתוך החצר, אסור למלאות מים ממנה. (ובש"ע סי' שנ"ו מבואר איך יתקנה):
(יב) לא יעמוד אדם ברה"י וישתין או ירוק לרה"ר או לכרמלית, וכן מרה"ר או מכרמלית לרה"י. וכן מרה"ר לכרמלית או מכרמלית לרה"ר. וכן לא ילך ד' אמות ברה"ר או בכרמלית או מרשות לרשות ורוקו בפיו אם כבר תלשו בפיו ממקום למקום:
(יג) מותר לשפוך שופכין בחצר שיש בו ד' אמות על ד' אמות אע"פ שיוצאין לרה"ר:
(א) ברה"ר ובכרמלית אסור לטלטל שום דבר ד' אמות בין לשאת אותו בין לזרוק אותו בין להושיט אותו. ולטלטלו איזה פעמים פחות פחות מד' אמות ג"כ אסור:
(ב) אסור לשאת או לזרוק או להושיט שום דבר מרה"י לרה"ר או לכרמלית, וכן מרה"ר או מברמלית לרה"י, וכן מרה"ר לכרמלית או מכרמלית לרה"ר. אבל מקום פטור מותר להוציא ולהכניס ממנו לרה"י ולרה"ר ולכרמלית ומהם לתוכו ובלבד שלא יטלטל את החפץ ד' אמות ברה"ר או בכרמלית. ולפי שיש הרבה חילוקים מהו רה"ר ומהו כרמלית ומהו רה"י, (מלבד אלו שכתבנו בסי' שלפני זה), לכן בעיר שאינה מתוקנת בעירובין מי שאינו בקי צריך ליזהר שלא לטלטל שום חפץ ממקום שהוא מונח למקום החלוק ממנו כ"א במקומות שההיתר ברור לו:
(ג) נטילת החפץ ממקום שהוא מונח נקראת עקירה, והנחת החפץ נקראת הנחה. וגם עקירה בלא הנחה או הנחה בלא עקירה אסור לעשותה. ולכן אסור לישראל שיתן לגוי איזה חפץ לידו שיוציאו מרה"י לרה"ר או לכרמלית, כי הישראל עושה בזה את העקירה, אלא הגוי בעצמו יקח את החפץ. וכן כשמביא הגוי איזה חפץ לא יקחהו הישראל מידו, כי בזה עושה הישראל את ההנחה, אלא הגוי בעצמו יניח את החפץ. וצריכין ליזהר בזה בתינוק שהגויה נושאת אותו לבית הכנסת למול, שתקח בעצמה את התינוק בבית, ובבואן אל חצר או עזרת בית הכנסת תניחהו ותקחהו ישראלית:
(ד) חצר שיש בו פירצה, אם נשאר מן המחיצה בצד אחד רוחב ד' טפחים בגובה י' טפחים מן הקרקע, או שנשאר משני צדדי המחיצה בכל צד רוחב טפח בגובה י' טפחים, אזי אם אין בפירצה יותר מעשר אמות אינו צריך שום תיקון, כי הפירצה הזאת נחשבת כמו פתח. אבל אם הפירצה יתירה מעשר אמות, וכן אם לא נשאר מן המחיצה מצד א' רוחב ד' טפחים או משני הצדדים מכל צד רוחב טפח, ומכ"ש אם נפרץ במילואו דהיינו שאין שום מחיצה בצד א' כזה ח, אזי אפילו אם אין בפירצה רק ג' טפחים, אסורין לטלטל בחצר זה עד שיתקנו אותו שם (והתיקון המובחר הוא) בצורת הפתח. (ואם דרים שם שני בעלי בתים או יותר, צריכין עוד לעשות עירובי חצרות, ויבואר אי"ה בסימן צ"ד):
(ה) זה שאמרנו דאם אין בפירצה שבחצר יותר מי' אמות נחשב כמו פתח ואינו צריך תיקון, זהו רק בפירצה אחת. אבל בשתים או יותר, צריכין שיהא העומד הנשאר עכ"פ כמו הפרוץ. אבל אם היה הפרוץ מרובה על העומר, כל שהפירצה יותר מג"ט צריכה תיקון (ע' ח"א כלל ע"א סי' ט'):
(ו) מהו צורת הפתח. נועץ קנה מכאן וקנה מכאן. כל אחד לא פחות מגובה עשרה טפחים, ונותן עליהם קנה או חוט. וצריך שיהיה הקנה או החוט דוקא על ראשיהן ולא מן הצדדין. ואם תחב מסמרות בראשי הקנים וכורך החוט עליהם, שפיד דמי (פרמ"ג משבצות סימן שס"ג ם"ק י"ט). וצריך שכל קנה לא יהא רחוק מן המחיצה ג' טפחים וגם לא יהא גבוה מן הקרקע ג' טפחים (עי' שע"ת סי' שס"ג). ובשעת הדחק שא"א לעשות צוה"פ רק בענין שהקנים יהיו רחוקים מן הכתלים ג' טפחים יש להקל (תשו' רע"א סי"ח עי"ש):
(ז) חצר או בית שפתחו לתוך הרחוב והדלת נפתחת לפנים, והמזוזות עם המשקוף שעל גביהם והאסקופה שבתחתית הן לצד הרחוב, הנה המקום הזה לפעמים הוא רה"י ולפעמים הוא כרמלית. ולפי שאין הכל בקיאין בזה, לכן מטילין עליו מספק חומר רה"י וחומר כרמלית אסור להוציא משם להרחוב שהוא רה"ר או כרמלית ולא מן הרחוב לשם, כי שמא הוא רה"י. וכן אסור להוציא מן הבית או מן החצר לשם ולא משם לתוכם כי שמא הוא כרמלית. ולכן אם הפתח נעול וצריכין לפתחו, צריכין ליזהר שהגוי יכניס את המפתח בתוך המנעול, ולאחר שיפתחו את המנעול טרם יפתח ישראל את הדלת יסיר הגוי את המפתח, כי אם יפתח ישראל את המפתח בעוד שהמפתח תוך המנעול, הרי הכניס את המפתח מכרמלית לרה"י:
(ח) בהרבה מקומות יש בתים אשר הגג נמשך מן כותל הבית לתוך הרחוב ונסמך שם על עמודים, אסור להוציא מן הבית לשם או להכניס משם להבית. וכן אסור לטלטל שם ד' אמות משום דדינו כמו הרחוב, רה"ר או כרמלית. ואף שהגג נתון על העמודים דהוי צורת המפתח דדינו כמחיצה. מ"מ הרי מן הצדדים אין מחיצה. ולכן צריך להעמיד מקצה מזה קנה א' אצל הכותל של הבית נגד העמוד שהגג עליו שיהא גם כאן צורת פתח, וכן מקצה השני. ואם כמה בתים סמוכים זה אצל זה, בענין זה די להם שיעשו כן בקצה הבית אשר מקצה מזה, ובקצה הבית אשר מקצה מזה, ויעשו עירובי חצרות:
(ט) מותר ליתן לפני גוי מזונות בחצר או בבית אע"פ שיודע שיוציאן לחוץ, רק שלא יתנם לתוך ידו דא"כ הוא עושה את העקירה. ודוקא כשיש לגוי רשות לאכלם שם אם ירצה, אבל אם אין לו רשות לאכלן שם או שהם מזונות מרובים שא"א שיאכלם שם, וכן שאר חפצים שניכר הדבר שיוציאם לחוץ, אסור מפני שנראה כנותן לו על מנת להוציא:
(י) האשה מדדה את בנה אפי' ברה"ר ובלבך שלא תגררהו, אלא יהא מגביה רגלו האחת ויניח השניה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה, שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת, אבל כשהיא גוררת שתי רגליו, הרי זה כנושאתו ואסור אפילו בכרמלית. ולשאת אותו ממש, אפילו אם הוא גדול בל כך שיכול לילך ברגליו לבדו, אסור ואפי' בכרמלית, שלא אמרו החי נושא את עצמו אלא לפטור מחטאת, אבל עכ"פ שבות איכא, ובכרמלית הוא שבות דשבות. וצריכין להזהיר לרבים שטועין בזה (ש"ע של התניא סי' ש"ח סעיף פ"א ועיין תשו' רעק"א סי' כ"ח):
(יא) אמת המים העוברת בתוך החצר, אסור למלאות מים ממנה. (ובש"ע סי' שנ"ו מבואר איך יתקנה):
(יב) לא יעמוד אדם ברה"י וישתין או ירוק לרה"ר או לכרמלית, וכן מרה"ר או מכרמלית לרה"י. וכן מרה"ר לכרמלית או מכרמלית לרה"ר. וכן לא ילך ד' אמות ברה"ר או בכרמלית או מרשות לרשות ורוקו בפיו אם כבר תלשו בפיו ממקום למקום:
(יג) מותר לשפוך שופכין בחצר שיש בו ד' אמות על ד' אמות אע"פ שיוצאין לרה"ר: