סימן נג - הלכות רוטב ומשקה של פירות וירקות
סימן נג. הלכות רוטב ומשקה של פירות וירקות, ובו ו' סעיפים:
(א) כל הפירות וירקות שסחטן והוציא מהן משקין, מברך על המשקין שהכל. וכן דבש הזב מן התמרים. כי אין משקה נקרא פרי רק היין ושמן זית. והיין שהוא חשוב מאד קבעו לו ברכה מיוחדת בורא פרי הגפן. ושמן זית שהוא ג"כ חשוב, אם נהנה ממנו בענין שהוא צריך לברך עליו, מברכין עליו בורא פרי העץ (כדלקמן סימן י"ד ס"ח):
(ב) פירות שאין דרכן לבישול אלא לאכלן חיין, אם בישלן מברך על הרוטב שהכל. אבל פירות שדרכן ליבשן ולבשלן והן שכיחות לרוב ונטעי להו אדעתא דהכי, אם בישלן כדי לאכול הפירות וגם לשתות את הרוטב, מברך על הרוטב בורא פרי העץ, ואפילו אינו אוכל מן הפירות. וכן קטניות וירקות במקום שדרכן לבשלם לאכלם וגם לשתות הרוטב, מברך על הרוטב בפה"א, ואפילו אינו אוכל מן המאכל. (והחילוק שבין זה למש"כ בסעיף א', י"א משום דהתם אין דרכן בכך לסחוט את הפירות או ירקות להוציא מימיהן והכא דרכן בכך. וי"א משום דיותר נכנס טעם הפרי והירק במיט שמבשלין אותו בהם מאשר הוא במשקה שזב מהן). אבל אם אין כוונת הבישול רק בשביל הפירות או הירקות, אזי כשאינו אוכל מן הפירות והירקות אלא שותה את הרוטב לבר מברך שהכל. ואם בישלן עם בשר ביחד אפילו אם כוונת הבישול גם בשביל הרוטב, לעולם מברך על הרוטב שהכל כי הבשר הוא העיקר:
(ג) פירות ששראן או בישלן רק בשביל הרוטב, מברך עליו שהכל, ולכן מברכין על קפה ועל תה שהכל, וכן על השכר בין שהוא מתמרים בין שהוא משעורים:
(ד) ירקות או פירות שכובשין אותן במים שיתחמצו, אע"פ שדרכן בכך, כגון גורקען, אוגרקיס, ראהטע ריבען, צוויקעל, בוראקיס, קרויט [מלפפונים, סלק, כרוב], מכל מקום אין מברכין על הרוטב כי אם שהכל, ואע"פ שטעם הירק והפרי ברוטב, מ"מ הואיל ואין עיקר הכבישה בשביל שיתנו טעם במים אלא בשביל שגם המה בעצמם יתוקנו ע"י הכבישה לכן מברכין רק שהכל. ומ"מ אם אכל תתלה את הירק ובירך בפה"א ואח"כ רוצה לשתות גם הרוטב, יש ספק אם צריך לברך על הרוטב כי שמא יצא בברכת בפה"א גם על הרוטב, לכן לא יעשה כן:
(ה) וכן פירות וירקות וקטניות וכדומה שבשלן במשקה שיש לו טעם בעצמותו כגון בחומץ או בבארשט [חמיצה] או בחלב, מברכין על הרוטב שהכל. ואם אכל תחלה את המאכל יש ספק אם אין הרוטב נפטר בברכה זאת:
(ו) צמוקין שיש בהן לחלוחית כל כך שאם היו דורכין אותן יצא מהן דבשן, אם כתשן ושרה אותן במים לצורך שתיה ולא לצורך אכילת הצמוקין, אם שרו ג' ימים ותוסס ולאחר ג' ימים עירה מהם את המשקה לכלי אחר, הרי משקה זה יין גמור ומברכין עליו בורא פרי הגפן לאחריו ברכה מעין שלש. ובכל מקום שצריכין כוס יין יוצאין בו, וצריכין לראות שיהיו הצמוקין יותר מחלק ששית שבמים, ומשערים את הצמוקין כמו שהיו בלחותן קודם שנתיבשו (ע' שע"ת סי' ר"ד ס"ה). ודוקא כשנעשה על ידי שריה כמ"ש, אבל אם בשל את הצמוקין במים אינו נעשה יין ע"י הבישול (כ"כ בםפר החיים ודלא כמ"ש בס' חיי אדם הל' שבת כלל ו' ס"ו). (ואם שרה או בישל את הצמוקין על דעת לאכול גם את הצמוקין, יש כמה ספקות בברכה שעל המשקה):
(א) כל הפירות וירקות שסחטן והוציא מהן משקין, מברך על המשקין שהכל. וכן דבש הזב מן התמרים. כי אין משקה נקרא פרי רק היין ושמן זית. והיין שהוא חשוב מאד קבעו לו ברכה מיוחדת בורא פרי הגפן. ושמן זית שהוא ג"כ חשוב, אם נהנה ממנו בענין שהוא צריך לברך עליו, מברכין עליו בורא פרי העץ (כדלקמן סימן י"ד ס"ח):
(ב) פירות שאין דרכן לבישול אלא לאכלן חיין, אם בישלן מברך על הרוטב שהכל. אבל פירות שדרכן ליבשן ולבשלן והן שכיחות לרוב ונטעי להו אדעתא דהכי, אם בישלן כדי לאכול הפירות וגם לשתות את הרוטב, מברך על הרוטב בורא פרי העץ, ואפילו אינו אוכל מן הפירות. וכן קטניות וירקות במקום שדרכן לבשלם לאכלם וגם לשתות הרוטב, מברך על הרוטב בפה"א, ואפילו אינו אוכל מן המאכל. (והחילוק שבין זה למש"כ בסעיף א', י"א משום דהתם אין דרכן בכך לסחוט את הפירות או ירקות להוציא מימיהן והכא דרכן בכך. וי"א משום דיותר נכנס טעם הפרי והירק במיט שמבשלין אותו בהם מאשר הוא במשקה שזב מהן). אבל אם אין כוונת הבישול רק בשביל הפירות או הירקות, אזי כשאינו אוכל מן הפירות והירקות אלא שותה את הרוטב לבר מברך שהכל. ואם בישלן עם בשר ביחד אפילו אם כוונת הבישול גם בשביל הרוטב, לעולם מברך על הרוטב שהכל כי הבשר הוא העיקר:
(ג) פירות ששראן או בישלן רק בשביל הרוטב, מברך עליו שהכל, ולכן מברכין על קפה ועל תה שהכל, וכן על השכר בין שהוא מתמרים בין שהוא משעורים:
(ד) ירקות או פירות שכובשין אותן במים שיתחמצו, אע"פ שדרכן בכך, כגון גורקען, אוגרקיס, ראהטע ריבען, צוויקעל, בוראקיס, קרויט [מלפפונים, סלק, כרוב], מכל מקום אין מברכין על הרוטב כי אם שהכל, ואע"פ שטעם הירק והפרי ברוטב, מ"מ הואיל ואין עיקר הכבישה בשביל שיתנו טעם במים אלא בשביל שגם המה בעצמם יתוקנו ע"י הכבישה לכן מברכין רק שהכל. ומ"מ אם אכל תתלה את הירק ובירך בפה"א ואח"כ רוצה לשתות גם הרוטב, יש ספק אם צריך לברך על הרוטב כי שמא יצא בברכת בפה"א גם על הרוטב, לכן לא יעשה כן:
(ה) וכן פירות וירקות וקטניות וכדומה שבשלן במשקה שיש לו טעם בעצמותו כגון בחומץ או בבארשט [חמיצה] או בחלב, מברכין על הרוטב שהכל. ואם אכל תחלה את המאכל יש ספק אם אין הרוטב נפטר בברכה זאת:
(ו) צמוקין שיש בהן לחלוחית כל כך שאם היו דורכין אותן יצא מהן דבשן, אם כתשן ושרה אותן במים לצורך שתיה ולא לצורך אכילת הצמוקין, אם שרו ג' ימים ותוסס ולאחר ג' ימים עירה מהם את המשקה לכלי אחר, הרי משקה זה יין גמור ומברכין עליו בורא פרי הגפן לאחריו ברכה מעין שלש. ובכל מקום שצריכין כוס יין יוצאין בו, וצריכין לראות שיהיו הצמוקין יותר מחלק ששית שבמים, ומשערים את הצמוקין כמו שהיו בלחותן קודם שנתיבשו (ע' שע"ת סי' ר"ד ס"ה). ודוקא כשנעשה על ידי שריה כמ"ש, אבל אם בשל את הצמוקין במים אינו נעשה יין ע"י הבישול (כ"כ בםפר החיים ודלא כמ"ש בס' חיי אדם הל' שבת כלל ו' ס"ו). (ואם שרה או בישל את הצמוקין על דעת לאכול גם את הצמוקין, יש כמה ספקות בברכה שעל המשקה):