סימן מח - הלכות ברכות על מאכלים מתמשת מיני דגן
סימן מח. הלכות ברכות על מאכלים מתמשת מיני דגן, ובו י' סעיפים:
(א) לחם שהוא מחמשת מיני דגן אלא שהוא פת הבאה בכיסנין, אם אוכל ממנו פחות משיעור קביעת סעודה, א"צ נט"י ואין מברכין עליו המוציא, אלא בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה. אבל אם אוכל ממנו שיעור קביעת סעודה, אז דינו כלחם גמור וצריך נט"י ומברכין עליו המוציא ולאחריו ברכת המזון:
(ב) מהי פת הבאה בכיסנין. י"א שהיא פת שנעשית כמין כיסים ממולא בפירות או בבשר או בגבינה (ע' אהעו"ז) וכיוצא בהן וכן כשנעשית כמו "פלאדין". וי"א שהיא פת שנלוש בשמן או בשומן או בדבש או בחלב או בביצים או בשאר מי פירות, אפ' עירב בה גם מים אלא שהוא המועט. ואנן נקטינן כדברי שניהם להקל ומחזיקין אלו ואלו לפת הבאה בכיסנין:
(ג) שיעור קביעת סעודה לאו בדידיה משערינן, אלא ברוב בני אדם כמה שרגילין לאכול בסעודת צהרים או בסעודת ערב לשבוע, אם הוא אוכל כשיעור זה אע"פ שהוא אינו שבע, מ"מ דינו כמו לחם. ואם אכל פת זה עם לפתן, משערין ג"כ אם אחרים היו אוכלין אותו בלפתן היו שבעים. ואם אכל בלא לפתן שישור קטן והוא שבע, ואחרים אם היו אוכלין כך לא היו שבעים, אלא שאם היו אוכלין אותו עם לפתן היו שבעים, הוי ליה ג"כ דין לחם:
(ד) אם בתחלה היה בדעתו לאכול רק מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ נמלך לאכול שיעור קביעת סעודה, אם בזה שהוא רוצה לאכול עוד אין בו שיעור קביעת סעודה אלא בצרוף מה שאכל קודם, אוכל כך ומברך אח"כ ברהמ"ז. אבל אם בזה שהוא רוצה לאכול עוד יש בו שיעור קביעת סעודה, צריך ליטול ידיו ולברך ברכת המוציא על מה שהוא רוצה לאכול. אבל ברכת על המחיה א"צ לברך על מה שאכל לפי שיצטרף עם מה שיאכל ויפטר בברכת המזון:
(ה) עיסה שנילושה במים ובלילה רכה, אם אפאה בתנור או אפילו באלפס בלא משקה, ואפילו משח את האלפס בשומן שלא תשרף העיסה, זה לא חשוב משקה, ודינו כמו לחם גמור, ואפילו אוכל ממנו רק כזית צריך נט"י והמוציא וברהמ"ז. ואם טגנו במשקה, לאו לחם הוא אפילו אוכל ממנו כדי שביעה. וכן אותן רקיקין שהן דקין מאוד שאופין בדפוס בין שני ברזלין, אין להם דין לחם, ואפילו אוכל מהם כרי שביעה מברך רק בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה. ולפעמים עושין עיסה רכה מאוד דהיינו שנותנים קמח ומים בקדרה ומערבין אותם בכף ושופכין אותה על עלי ירקות ונאפית בתנור על העלים, אז יש לה דין פת הבאה בכיסנין:
(ו) עיסה שנתבשלה ואחר כך נאפה כגון "בייגל" וכדומה, לחם גמור הוא, ודוקא כשנאפה היטב:
(ז) לחם גמור שבשלו, או טגנו בחמאה וכדומה, אפי' העביר ממנו תואר לחם כגון שטחו בביצים, אם יש בפרוסה כזית, כל דין לחם עליו. ואם אין בכל פרוסה כזית, אע"פ שע"י הבישול נפחו ויש בכל פרוסה כזית או שנדבק ע"י הבישול ונעשה גוש גדול, ואפילו יש עליהם תואר לחם, מ"מ אין לו דין לחם ומברכין עליו רק בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה, ואפילו אכל כדי שביעה. ואם לא בישלן אלא שראן במשקים או במרק וכדומה ואין בפרוסות כזית, בזה תלוי אם יש בהן תואר לחם או לא, שאם יש להן תואר לחם הו"ל דין לחם גמור, ואם אין להם תואר לחם אין להם דין לחם, ואפילו אכל כדי שביעה מברך רק בורא מ"מ ולאחריו על המחיה. אם נשתנה מראה המשקין מחמת הפרוסות, בידוע שנאבד מהם תואר לחם. וכן אם נשרו ביין אדום, אין להם עוד תואר לחם:
(ח) עיסה שנילושה אפי' במים לבד ובישלה, מברך עליה בורא מ"מ ולאחריה על המחיה אפילו אכל שיעור שביעה. וכן גריסין (גרויפען) שנעשין מחמשת מיני רגן ובשלן, מברכין עליהן ג"כ במ"מ ולאחריהן על המחיה אפילו אכל שיעור שביעה. ואם אוכלן עם המרק וכן מאכלי עיסה שאוכלין עם המרק או עם החלב שנתבשלו בה, א"צ לברך על המרק והחלב כי המה טפלים ובטלים לגביהן, אבל אם בישל רק מעט לביבות או גריסין ועיקר כוונתו רק בשביל הרוטב או החלב, בענין זה אינן בטלין ומברך עליהן שהכל, ואעפ"י שאוכל גם הלביבות והגריסין אין הרוטב והחלב בטלין כיון שהן העיקר. ומכל מקום כדי לעשות על צד היותר טוב, ראוי לברך תחלה שהכל על הרוטב או על החלב לבד ולשתות קצת ואח"כ יברך על הלביבות או הגריסין במ"מ (ע' מחה"ש סימן ר"ה סק"ו) שגם המה אינן טפלות אעפ"י שאין הכוונה בשבילן לפי שמין דגן הוא חשוב ואינו נעשה טפל להפסיד ברכתו כל שבא ליתן טעם בקדירה:
(ט) מאכלים שעושים ממצה כתושה או מלחם מפורר (כופתאות, לביבות, קנעדיל. קרעמזיל) שמערבים אותן בשומן וביצים וחלב וגובלין ומבשלין או מטגנין אותן, מברכין עליהן במ"מ ולאחריהם על המחיה:
(י) דברים ממיני דגן שבישלן עם שאר מינים, כמו שהוא הדרך שמבשלין פרורי עיסה (פערפעל, פתיתים) עם פולין או קטניות ואפילו מין אחד הוא הרוב, מ"מ כיון שכל אחד מובדל בפני עצמו צריך לברך שתי ברכות דהיינו שמברך תחלה על קצת פירורי עיטה במ"מ ואוכלן, ואח"כ מברך על קצת פולין בפה"א ואוכלן, ואח"כ אוכלן ביחד, והרוטב הוא טפל וא"צ לברך עליה (ועוד שהרי נפטרה בברכת בפה"א כדלקמן סימן נ"ד ס"ב). אבל אם נתמעכו ונתערבו יחד, כגון מאכל שעושין שמערבין קמח וביצים וגבינה ומטגנים או מבשלים אותו, אע"פ שהקמח הוא המועט מ"מ כיון שהוא מחמשת מיני דגן, הוא חשוב ומברכין עליו בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה. ואמנם דוקא כשנותנים את הקמח בשביל שיתן טעם, אבל אם לוקחין רק מעט קמח לדבק בעלמא כמו שהוא הדרך שמתקנין מיני לפתן במעט קמח, וכן אופין מעשה אופה משקדים וסוכר וביצים ונותנים בו רק מעט קמח לדבק בעלמא, אז בטל הקמח ואין מברכין רק על העיקר. וכן רוטב שמבשלין ומתקנין אותה עם קצת קמח קלוי ומטוגן בחמאה, אין מברכין על הרוטב כי אם שהכל. אבל אם הוא בורר את הפירורים המטוגנים ואוכלן בפ"ע, צריך לברך עליהם במ"מ. ואם אוכל מהם כזית צריך לברך אחריהן על המחיה:
(א) לחם שהוא מחמשת מיני דגן אלא שהוא פת הבאה בכיסנין, אם אוכל ממנו פחות משיעור קביעת סעודה, א"צ נט"י ואין מברכין עליו המוציא, אלא בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה. אבל אם אוכל ממנו שיעור קביעת סעודה, אז דינו כלחם גמור וצריך נט"י ומברכין עליו המוציא ולאחריו ברכת המזון:
(ב) מהי פת הבאה בכיסנין. י"א שהיא פת שנעשית כמין כיסים ממולא בפירות או בבשר או בגבינה (ע' אהעו"ז) וכיוצא בהן וכן כשנעשית כמו "פלאדין". וי"א שהיא פת שנלוש בשמן או בשומן או בדבש או בחלב או בביצים או בשאר מי פירות, אפ' עירב בה גם מים אלא שהוא המועט. ואנן נקטינן כדברי שניהם להקל ומחזיקין אלו ואלו לפת הבאה בכיסנין:
(ג) שיעור קביעת סעודה לאו בדידיה משערינן, אלא ברוב בני אדם כמה שרגילין לאכול בסעודת צהרים או בסעודת ערב לשבוע, אם הוא אוכל כשיעור זה אע"פ שהוא אינו שבע, מ"מ דינו כמו לחם. ואם אכל פת זה עם לפתן, משערין ג"כ אם אחרים היו אוכלין אותו בלפתן היו שבעים. ואם אכל בלא לפתן שישור קטן והוא שבע, ואחרים אם היו אוכלין כך לא היו שבעים, אלא שאם היו אוכלין אותו עם לפתן היו שבעים, הוי ליה ג"כ דין לחם:
(ד) אם בתחלה היה בדעתו לאכול רק מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ נמלך לאכול שיעור קביעת סעודה, אם בזה שהוא רוצה לאכול עוד אין בו שיעור קביעת סעודה אלא בצרוף מה שאכל קודם, אוכל כך ומברך אח"כ ברהמ"ז. אבל אם בזה שהוא רוצה לאכול עוד יש בו שיעור קביעת סעודה, צריך ליטול ידיו ולברך ברכת המוציא על מה שהוא רוצה לאכול. אבל ברכת על המחיה א"צ לברך על מה שאכל לפי שיצטרף עם מה שיאכל ויפטר בברכת המזון:
(ה) עיסה שנילושה במים ובלילה רכה, אם אפאה בתנור או אפילו באלפס בלא משקה, ואפילו משח את האלפס בשומן שלא תשרף העיסה, זה לא חשוב משקה, ודינו כמו לחם גמור, ואפילו אוכל ממנו רק כזית צריך נט"י והמוציא וברהמ"ז. ואם טגנו במשקה, לאו לחם הוא אפילו אוכל ממנו כדי שביעה. וכן אותן רקיקין שהן דקין מאוד שאופין בדפוס בין שני ברזלין, אין להם דין לחם, ואפילו אוכל מהם כרי שביעה מברך רק בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה. ולפעמים עושין עיסה רכה מאוד דהיינו שנותנים קמח ומים בקדרה ומערבין אותם בכף ושופכין אותה על עלי ירקות ונאפית בתנור על העלים, אז יש לה דין פת הבאה בכיסנין:
(ו) עיסה שנתבשלה ואחר כך נאפה כגון "בייגל" וכדומה, לחם גמור הוא, ודוקא כשנאפה היטב:
(ז) לחם גמור שבשלו, או טגנו בחמאה וכדומה, אפי' העביר ממנו תואר לחם כגון שטחו בביצים, אם יש בפרוסה כזית, כל דין לחם עליו. ואם אין בכל פרוסה כזית, אע"פ שע"י הבישול נפחו ויש בכל פרוסה כזית או שנדבק ע"י הבישול ונעשה גוש גדול, ואפילו יש עליהם תואר לחם, מ"מ אין לו דין לחם ומברכין עליו רק בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה, ואפילו אכל כדי שביעה. ואם לא בישלן אלא שראן במשקים או במרק וכדומה ואין בפרוסות כזית, בזה תלוי אם יש בהן תואר לחם או לא, שאם יש להן תואר לחם הו"ל דין לחם גמור, ואם אין להם תואר לחם אין להם דין לחם, ואפילו אכל כדי שביעה מברך רק בורא מ"מ ולאחריו על המחיה. אם נשתנה מראה המשקין מחמת הפרוסות, בידוע שנאבד מהם תואר לחם. וכן אם נשרו ביין אדום, אין להם עוד תואר לחם:
(ח) עיסה שנילושה אפי' במים לבד ובישלה, מברך עליה בורא מ"מ ולאחריה על המחיה אפילו אכל שיעור שביעה. וכן גריסין (גרויפען) שנעשין מחמשת מיני רגן ובשלן, מברכין עליהן ג"כ במ"מ ולאחריהן על המחיה אפילו אכל שיעור שביעה. ואם אוכלן עם המרק וכן מאכלי עיסה שאוכלין עם המרק או עם החלב שנתבשלו בה, א"צ לברך על המרק והחלב כי המה טפלים ובטלים לגביהן, אבל אם בישל רק מעט לביבות או גריסין ועיקר כוונתו רק בשביל הרוטב או החלב, בענין זה אינן בטלין ומברך עליהן שהכל, ואעפ"י שאוכל גם הלביבות והגריסין אין הרוטב והחלב בטלין כיון שהן העיקר. ומכל מקום כדי לעשות על צד היותר טוב, ראוי לברך תחלה שהכל על הרוטב או על החלב לבד ולשתות קצת ואח"כ יברך על הלביבות או הגריסין במ"מ (ע' מחה"ש סימן ר"ה סק"ו) שגם המה אינן טפלות אעפ"י שאין הכוונה בשבילן לפי שמין דגן הוא חשוב ואינו נעשה טפל להפסיד ברכתו כל שבא ליתן טעם בקדירה:
(ט) מאכלים שעושים ממצה כתושה או מלחם מפורר (כופתאות, לביבות, קנעדיל. קרעמזיל) שמערבים אותן בשומן וביצים וחלב וגובלין ומבשלין או מטגנין אותן, מברכין עליהן במ"מ ולאחריהם על המחיה:
(י) דברים ממיני דגן שבישלן עם שאר מינים, כמו שהוא הדרך שמבשלין פרורי עיסה (פערפעל, פתיתים) עם פולין או קטניות ואפילו מין אחד הוא הרוב, מ"מ כיון שכל אחד מובדל בפני עצמו צריך לברך שתי ברכות דהיינו שמברך תחלה על קצת פירורי עיטה במ"מ ואוכלן, ואח"כ מברך על קצת פולין בפה"א ואוכלן, ואח"כ אוכלן ביחד, והרוטב הוא טפל וא"צ לברך עליה (ועוד שהרי נפטרה בברכת בפה"א כדלקמן סימן נ"ד ס"ב). אבל אם נתמעכו ונתערבו יחד, כגון מאכל שעושין שמערבין קמח וביצים וגבינה ומטגנים או מבשלים אותו, אע"פ שהקמח הוא המועט מ"מ כיון שהוא מחמשת מיני דגן, הוא חשוב ומברכין עליו בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה. ואמנם דוקא כשנותנים את הקמח בשביל שיתן טעם, אבל אם לוקחין רק מעט קמח לדבק בעלמא כמו שהוא הדרך שמתקנין מיני לפתן במעט קמח, וכן אופין מעשה אופה משקדים וסוכר וביצים ונותנים בו רק מעט קמח לדבק בעלמא, אז בטל הקמח ואין מברכין רק על העיקר. וכן רוטב שמבשלין ומתקנין אותה עם קצת קמח קלוי ומטוגן בחמאה, אין מברכין על הרוטב כי אם שהכל. אבל אם הוא בורר את הפירורים המטוגנים ואוכלן בפ"ע, צריך לברך עליהם במ"מ. ואם אוכל מהם כזית צריך לברך אחריהן על המחיה: