סימן מ - הלכות נטילת ידים לסעודה
סימן מ. הלכות נטילת ידים לסעודה, ובו כ"א סעיפים:
(א) הרוצה לאכול פת שמברכי עליו המוציא, צריך ליטול ידיו מקודם. אם הפת גדול כביצה, מברך על הנטילה, ובפחות מזה אין מברכין על הנטילה:
(ב) נט"י צריך להיות דוקא מן הכלי וצריך שיהיה הכלי שלם בלי שום נקב או סדק מפולש, וגם למעלה יהיה שוה בלי שום חריץ או בליטה. ואותן קנקנים שיש להם כמין מרזב בולט בגובה לשפת הכלי שיוצקין ממנו דרך שם, אין נוטלין ממנו לידים דרך שם, כי שם אין לו דין כלי, כיון שאינו מחזיק שם משקים, אלא צריכין ליטול דרך שפת הכלי מקום שמחזיק שם משקין:
(ג) כלי שאינו יכול לעמוד אלא ע"י סמיכה, אם מתחלתו נעשה כך להשתמש בו ע"י סמיכה, יש לו דין כלי. אבל אם לא נעשה להשתמש בו כך, כגון כיסוי כלי, אין נוטלין ממנו. ויש בזה כמה חילוקי דינים בשו"ע:
(ד) שיעור המים קשה לשער בצמצום. וצריכין לשפוך על כל יד מים בשפע. דא"ר חסדא אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבי לי מלא חפני טיבותא. ונוטלין תחלה יד ימין ואח"כ יד שמאל (כדלעיל סי' ב' ס"ג). ויבואו המים על כל היד, דהיינו עד הקנה של הזרוע ולא ישאר מקום בלי מים. ועל כן יפריד קצת האצבעות, ויגביהם קצת כלפי מעלה, בכדי שיגיעו המים בכל אורך האצבעות ובראשן וברחבן סביב, ויבואו המים בשפיכה אחת. ולכן אין ליטול ידיו מכלי שפיו צר ואין המים יורדין בבת אחת. ונכון לשפוך על כל יד ב' פעמים:
(ה) לאחר שנטל שתי ידיו, ישפשפם ביחד ויגביהם נגד ראשו כמש"ה שאו ידיכם וגו', וקודם שמנגבן יברך אקב"ו ענט"י (ואע"ג דכל המצות מברך עליהם קודם עשייתן כדלעיל סי' ט' ס"ח מ"מ בנט"י כיון שלפעמים אין ידיו נקיות קודם נטילה לכן תקנו בכל נט"י לברך אחר הנטילה ועוד דגם ניגוב הידים הוא מן המצוה). ומי שנוהג לשפוך על כל יד ב"פ, ישפוך תחלה על כל יד פ"א וישפשפם ויברך ואח"כ ישפוך פעם שנית על כל יד. ויזהר לנגב ידיו יפה, ולא ינגבם בחלוקו, משום דקשה לשכחה:
(ו) אם לאחר ששפך המים על ידו אחת, נגע שם בידו השניה, או אדם אחר נגע שם, אזי נטמאו המים שעל ידו, וצריד לנגבן וליטול פעם שנית. אך אם אירע לו כן לאחר שכבר בירך, לא יברך שנית:
(ז) מי שאין לו כלי, יכול לטבול ידיו בנהר או במקוה הכשרה לטבילת נשים (וע"ל סי' קמ"ב דין הנהרות), או במעין אפילו אין בו מ' סאה רק שמתכסים בו ידיו בפעם אחת, ומברך ג"כ על נט"י. ובשעת הדחק יכול לטבול ידיו גם בשלג, אם יש על פני הארץ הרבה כמו שיעור מקוה. ואם צריך ליטול ידיו מתוך משאבה [פלומפ], יניח ידו האחת סמוך לארץ, ובידו השניה ימשוך להביא עליו את המים. ואח"כ יחליף ידיו, או שחברו ימשוך לו. אבל אם הידים גבוהות מן הארץ, לא עלתה לו נטילה (ס' דה"ח ע"ש):
(ח) מים שנשתנו מראיהן, בין מחמת מקומם, בין מחמת איזה דבר שנפל לתוכן, פסולין לנט"י. אבל אם נשתנו מחמת עצמן, כשרים. מים שנעשה בהם מלאכה, כגון שהודחו בהם כלים, או ששרו בהם ירקות, או שנתנו בהם כלים עם משקים לצננן, או שמדד בהן מדות ג"כ פסולין. ויש פוסלין גם מים שנמאסו כגון ששתה מהם כלב, או חזיר וכדומה, משום דנעשו כשופכין. ויש לחוש לדבריהם:
(ט) מי שלא נטל ידיו ונגע במים, לא נטמאו המים. ולכן היוצא מבית הכסא, יכול לשאוב מים בחפניו מן החבית לרחוץ ידיו, והנשארים כשרים לנט"י. אבל אם שכשך ידיו בתוך החבית לנקותן ואפי' טבל בו רק אצבעו הקטנה לנקותה, נפסלו כל המים מפני שנעשה בהם מלאכה:
(י) מים מלוחים, סרוחים, מרים או עכורים, אם אין ראויין לשתיית כלב פסולים לנט"י:
(יא) קודם הנטילה צריכין להשגיח על הידים שיהיו נקיות בלי שום חציצה. ומי שצפרני אצבעותיו גדולות, צריך לדקדק לנקות שלא יהא בתחתיהן טיט וצואה משום דהוי חציצה. וכן צריך להסיר הטבעת שלא יהיה חציצה:
(יב) מי שידיו צבועות, אם אין שם ממשות הצבע כי אם חזותא בעלמא לא הוי חציצה. אבל אם יש עליהם ממשות הצבע אפי' רק מעט, הוי חציצה. אך אם הוא אומן בכך דהיינו שהוא צבע, וכן מי שהוא טבח וידיו מלוכלכות מדם, או שהוא סופר ואצבעותיו מלוכלכות מדיו והוא רגיל בכך, וכל בעלי אומנות זאת אין מקפידין בכך, לא הוי חציצה אלא אם כן הוא ברוב היד. וכן מי שיש לו מכה על ידו ועליה רטיה שמצטער להסירה, לא הוי חציצה (וע"ע בסי' קס"א דיני חציצה בעבילת נשים וה"ה לנט"י):
(יג) המים צריכים שיבאו על הידים מכח גברא. אבל אם המים באים מאליהם, לא הוי נטילה. וחבית שזש בו ברזא והסיר את הברזא, אזי המים הבאים בכח הראשון דהיינו קילוח הראשון לבדו, נחשב מכח גברא. אבל המים הבאים אח"כ, אינם נחשבים מכח גברא, אלא כאילו באו מאליהם. ולכן מי שהוא רוצה ליטול את ידיו דרך הברזא, צריך לידע שבקילוח הראשון נתכסה כל היד, ויסתום את הברזא ויחזור ויפתחהו לשפיכה שניה. ומי שאינו יודע לשער, אין לו ליטול ידיו בדרך זה, ומכש"כ שאין ליטול ידיו מן הכיור שיש לו ברזא קטן והקילוח הוא דק:
(יד) אסור לאכול בלא נטילה אפילו אם רוצה לכרוך ידיו במפה. ואם הוא בדרך ואין לו מים, אם יודע כי בעוד דרך ד' מילין לפניו או מיל לאחריו ימצא מים, מחוייב ללכת לפניו ד' מילין או לחזור לאחריו מיל ליטול ידיו לאכילה. אבל אם גם שמה לא ימצא מים, או שהוא עם חבורה ומתירא להפרד מהם, וכן מי שיש לו שאר אונס שאינו יכול ליטול ידיו, יכרוך ידיו במפה או ילבש בתי ידים (האנדשוה) ויאכל כך:
(טו) העושה צרכיו קודם אכילה, שהוא צריך ליטול ידיו לברכת אשר יצר וגם צריך ליטול ידיו לסעודה, יש בזה כמה ספיקות. ע"כ הנכון שיטול תחלה ידיו שלא כדין נטילת ידים לסעודה, דהיינו שישפוך רק מעט מים לחפנו אחת, וישפשף שתי ידיו במים אלו, וינגבם היטב ויברך אשר יצר ואח"כ יטול ידיו כדין נט"י לסעודה ויברך ענט"י:
(טז) מי שבאמצע סעודה נגע בגופו במקומות המכוסים, או שתיכך בראשו, או שהשתין מים, צריך ליטול ידיו פעם שנית אבל לא יברך עליהם, וכן אפילו עם עשה צרכיו ונוטל ידיו באמצע הסעודה אינו צריך לברך ענט"י:
(יז) האוכל דבר שטבולו במשקה, או שבא המשקה על המאכל ועדיין הוא לח מן המשקה, אע"פ שהוא אינו נוגע במקום המשקה, מ"מ צריך ליטול ידיו תחילה, רק לא יברך ענט"י. והרבה מקילין בדבר זה. אבל כל ירא שמים יש לו להחמיר על עצמו:
(יח) משקים לענין זה המה שבעה, ואלו הן. יין, וכן חומץ מיין, דבש דבורים, שמן זית, חלב ובכלל זה גם מי חלב, טל, דם של בהמה חיה ועוף (והיינו כשאוכלו לרפואה), מים. וסימנם י"ד שח"ט ד"ם. אבל שאר מי פירות, אפילו במקום שרגילין לעשות משקים לשתיה מסחיטת אתה פירות, אין להם דין משקה לענין זה:
(יט) פירות שמרוקחין בסוכר, אין צריך נט"י, כי הסוכר לא הוי משקה, וגם הלחלוחית שיצא מן הפירות לא הוי משקה, שהוא מי פירות. אבל אם מרוקחין בדבש, אם נקרש הדבש היטב, אזי יצא מכלל משקה ונעשה אוכל, וא"צ נט"י. אבל אם לא נקרשו היטב אלא נתעבו מעט ועדיין הם ניגרים, צריכין נט"י וכן חמאה שהיא בכלל החלב, אם היא קרושה, אינה משקה רק אוכל. אבל אם היא נימוחה, הרי היא משקה:
(כ) דברים שדרכן לאכלן בלא כף ומזלג, אפילו הוא אוכל ע"י כף או מזלג צריך נט"י. אבל דבר שאין דרכו לאכול רק על ידי כף כגון לביבות וכיוצא בזה, וכן פירות מרוקחין בדבש במקום שאין דרכן לאכלן רק ע"י כף או מזלג, א"צ נט"י:
(כא) מלח שנעשה ממים, הוי בכלל מים (כי המים אע"פ שיקרשו לא יצאו מכלל משקה), ולכן הטובל צנון וכדומה במלח זה, צריך נט"י. יין שרף שנעשה מתבואה או מפירות אינו משקה לענין זה, דלא הוי רק זיעה מן התבואה ומן הפירות. ואע"פ שיש בו גם מים ומזוג ג"כ במים, מ"מ הם המיעוט. ולכן הטובל בו איזה דבר ואוכלו, א"צ נט"י. אבל יי"ש שנעשה מן החרצנים והזגים או מן השמרים של יין, נראה דהוי משקה:
(א) הרוצה לאכול פת שמברכי עליו המוציא, צריך ליטול ידיו מקודם. אם הפת גדול כביצה, מברך על הנטילה, ובפחות מזה אין מברכין על הנטילה:
(ב) נט"י צריך להיות דוקא מן הכלי וצריך שיהיה הכלי שלם בלי שום נקב או סדק מפולש, וגם למעלה יהיה שוה בלי שום חריץ או בליטה. ואותן קנקנים שיש להם כמין מרזב בולט בגובה לשפת הכלי שיוצקין ממנו דרך שם, אין נוטלין ממנו לידים דרך שם, כי שם אין לו דין כלי, כיון שאינו מחזיק שם משקים, אלא צריכין ליטול דרך שפת הכלי מקום שמחזיק שם משקין:
(ג) כלי שאינו יכול לעמוד אלא ע"י סמיכה, אם מתחלתו נעשה כך להשתמש בו ע"י סמיכה, יש לו דין כלי. אבל אם לא נעשה להשתמש בו כך, כגון כיסוי כלי, אין נוטלין ממנו. ויש בזה כמה חילוקי דינים בשו"ע:
(ד) שיעור המים קשה לשער בצמצום. וצריכין לשפוך על כל יד מים בשפע. דא"ר חסדא אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבי לי מלא חפני טיבותא. ונוטלין תחלה יד ימין ואח"כ יד שמאל (כדלעיל סי' ב' ס"ג). ויבואו המים על כל היד, דהיינו עד הקנה של הזרוע ולא ישאר מקום בלי מים. ועל כן יפריד קצת האצבעות, ויגביהם קצת כלפי מעלה, בכדי שיגיעו המים בכל אורך האצבעות ובראשן וברחבן סביב, ויבואו המים בשפיכה אחת. ולכן אין ליטול ידיו מכלי שפיו צר ואין המים יורדין בבת אחת. ונכון לשפוך על כל יד ב' פעמים:
(ה) לאחר שנטל שתי ידיו, ישפשפם ביחד ויגביהם נגד ראשו כמש"ה שאו ידיכם וגו', וקודם שמנגבן יברך אקב"ו ענט"י (ואע"ג דכל המצות מברך עליהם קודם עשייתן כדלעיל סי' ט' ס"ח מ"מ בנט"י כיון שלפעמים אין ידיו נקיות קודם נטילה לכן תקנו בכל נט"י לברך אחר הנטילה ועוד דגם ניגוב הידים הוא מן המצוה). ומי שנוהג לשפוך על כל יד ב"פ, ישפוך תחלה על כל יד פ"א וישפשפם ויברך ואח"כ ישפוך פעם שנית על כל יד. ויזהר לנגב ידיו יפה, ולא ינגבם בחלוקו, משום דקשה לשכחה:
(ו) אם לאחר ששפך המים על ידו אחת, נגע שם בידו השניה, או אדם אחר נגע שם, אזי נטמאו המים שעל ידו, וצריד לנגבן וליטול פעם שנית. אך אם אירע לו כן לאחר שכבר בירך, לא יברך שנית:
(ז) מי שאין לו כלי, יכול לטבול ידיו בנהר או במקוה הכשרה לטבילת נשים (וע"ל סי' קמ"ב דין הנהרות), או במעין אפילו אין בו מ' סאה רק שמתכסים בו ידיו בפעם אחת, ומברך ג"כ על נט"י. ובשעת הדחק יכול לטבול ידיו גם בשלג, אם יש על פני הארץ הרבה כמו שיעור מקוה. ואם צריך ליטול ידיו מתוך משאבה [פלומפ], יניח ידו האחת סמוך לארץ, ובידו השניה ימשוך להביא עליו את המים. ואח"כ יחליף ידיו, או שחברו ימשוך לו. אבל אם הידים גבוהות מן הארץ, לא עלתה לו נטילה (ס' דה"ח ע"ש):
(ח) מים שנשתנו מראיהן, בין מחמת מקומם, בין מחמת איזה דבר שנפל לתוכן, פסולין לנט"י. אבל אם נשתנו מחמת עצמן, כשרים. מים שנעשה בהם מלאכה, כגון שהודחו בהם כלים, או ששרו בהם ירקות, או שנתנו בהם כלים עם משקים לצננן, או שמדד בהן מדות ג"כ פסולין. ויש פוסלין גם מים שנמאסו כגון ששתה מהם כלב, או חזיר וכדומה, משום דנעשו כשופכין. ויש לחוש לדבריהם:
(ט) מי שלא נטל ידיו ונגע במים, לא נטמאו המים. ולכן היוצא מבית הכסא, יכול לשאוב מים בחפניו מן החבית לרחוץ ידיו, והנשארים כשרים לנט"י. אבל אם שכשך ידיו בתוך החבית לנקותן ואפי' טבל בו רק אצבעו הקטנה לנקותה, נפסלו כל המים מפני שנעשה בהם מלאכה:
(י) מים מלוחים, סרוחים, מרים או עכורים, אם אין ראויין לשתיית כלב פסולים לנט"י:
(יא) קודם הנטילה צריכין להשגיח על הידים שיהיו נקיות בלי שום חציצה. ומי שצפרני אצבעותיו גדולות, צריך לדקדק לנקות שלא יהא בתחתיהן טיט וצואה משום דהוי חציצה. וכן צריך להסיר הטבעת שלא יהיה חציצה:
(יב) מי שידיו צבועות, אם אין שם ממשות הצבע כי אם חזותא בעלמא לא הוי חציצה. אבל אם יש עליהם ממשות הצבע אפי' רק מעט, הוי חציצה. אך אם הוא אומן בכך דהיינו שהוא צבע, וכן מי שהוא טבח וידיו מלוכלכות מדם, או שהוא סופר ואצבעותיו מלוכלכות מדיו והוא רגיל בכך, וכל בעלי אומנות זאת אין מקפידין בכך, לא הוי חציצה אלא אם כן הוא ברוב היד. וכן מי שיש לו מכה על ידו ועליה רטיה שמצטער להסירה, לא הוי חציצה (וע"ע בסי' קס"א דיני חציצה בעבילת נשים וה"ה לנט"י):
(יג) המים צריכים שיבאו על הידים מכח גברא. אבל אם המים באים מאליהם, לא הוי נטילה. וחבית שזש בו ברזא והסיר את הברזא, אזי המים הבאים בכח הראשון דהיינו קילוח הראשון לבדו, נחשב מכח גברא. אבל המים הבאים אח"כ, אינם נחשבים מכח גברא, אלא כאילו באו מאליהם. ולכן מי שהוא רוצה ליטול את ידיו דרך הברזא, צריך לידע שבקילוח הראשון נתכסה כל היד, ויסתום את הברזא ויחזור ויפתחהו לשפיכה שניה. ומי שאינו יודע לשער, אין לו ליטול ידיו בדרך זה, ומכש"כ שאין ליטול ידיו מן הכיור שיש לו ברזא קטן והקילוח הוא דק:
(יד) אסור לאכול בלא נטילה אפילו אם רוצה לכרוך ידיו במפה. ואם הוא בדרך ואין לו מים, אם יודע כי בעוד דרך ד' מילין לפניו או מיל לאחריו ימצא מים, מחוייב ללכת לפניו ד' מילין או לחזור לאחריו מיל ליטול ידיו לאכילה. אבל אם גם שמה לא ימצא מים, או שהוא עם חבורה ומתירא להפרד מהם, וכן מי שיש לו שאר אונס שאינו יכול ליטול ידיו, יכרוך ידיו במפה או ילבש בתי ידים (האנדשוה) ויאכל כך:
(טו) העושה צרכיו קודם אכילה, שהוא צריך ליטול ידיו לברכת אשר יצר וגם צריך ליטול ידיו לסעודה, יש בזה כמה ספיקות. ע"כ הנכון שיטול תחלה ידיו שלא כדין נטילת ידים לסעודה, דהיינו שישפוך רק מעט מים לחפנו אחת, וישפשף שתי ידיו במים אלו, וינגבם היטב ויברך אשר יצר ואח"כ יטול ידיו כדין נט"י לסעודה ויברך ענט"י:
(טז) מי שבאמצע סעודה נגע בגופו במקומות המכוסים, או שתיכך בראשו, או שהשתין מים, צריך ליטול ידיו פעם שנית אבל לא יברך עליהם, וכן אפילו עם עשה צרכיו ונוטל ידיו באמצע הסעודה אינו צריך לברך ענט"י:
(יז) האוכל דבר שטבולו במשקה, או שבא המשקה על המאכל ועדיין הוא לח מן המשקה, אע"פ שהוא אינו נוגע במקום המשקה, מ"מ צריך ליטול ידיו תחילה, רק לא יברך ענט"י. והרבה מקילין בדבר זה. אבל כל ירא שמים יש לו להחמיר על עצמו:
(יח) משקים לענין זה המה שבעה, ואלו הן. יין, וכן חומץ מיין, דבש דבורים, שמן זית, חלב ובכלל זה גם מי חלב, טל, דם של בהמה חיה ועוף (והיינו כשאוכלו לרפואה), מים. וסימנם י"ד שח"ט ד"ם. אבל שאר מי פירות, אפילו במקום שרגילין לעשות משקים לשתיה מסחיטת אתה פירות, אין להם דין משקה לענין זה:
(יט) פירות שמרוקחין בסוכר, אין צריך נט"י, כי הסוכר לא הוי משקה, וגם הלחלוחית שיצא מן הפירות לא הוי משקה, שהוא מי פירות. אבל אם מרוקחין בדבש, אם נקרש הדבש היטב, אזי יצא מכלל משקה ונעשה אוכל, וא"צ נט"י. אבל אם לא נקרשו היטב אלא נתעבו מעט ועדיין הם ניגרים, צריכין נט"י וכן חמאה שהיא בכלל החלב, אם היא קרושה, אינה משקה רק אוכל. אבל אם היא נימוחה, הרי היא משקה:
(כ) דברים שדרכן לאכלן בלא כף ומזלג, אפילו הוא אוכל ע"י כף או מזלג צריך נט"י. אבל דבר שאין דרכו לאכול רק על ידי כף כגון לביבות וכיוצא בזה, וכן פירות מרוקחין בדבש במקום שאין דרכן לאכלן רק ע"י כף או מזלג, א"צ נט"י:
(כא) מלח שנעשה ממים, הוי בכלל מים (כי המים אע"פ שיקרשו לא יצאו מכלל משקה), ולכן הטובל צנון וכדומה במלח זה, צריך נט"י. יין שרף שנעשה מתבואה או מפירות אינו משקה לענין זה, דלא הוי רק זיעה מן התבואה ומן הפירות. ואע"פ שיש בו גם מים ומזוג ג"כ במים, מ"מ הם המיעוט. ולכן הטובל בו איזה דבר ואוכלו, א"צ נט"י. אבל יי"ש שנעשה מן החרצנים והזגים או מן השמרים של יין, נראה דהוי משקה: