מאמרים וראיונות

פרק א':
אני עמדתי ליד חיים, שתיעד את המרוץ המונומנטאלי הזה שתוכנן כבר לפני זמן רב, עם מצלמתו המשוכללת עם הזום ועם שני הראשים שאפשר לצלם סימולטנית בשתי זוויות שונות. הוא צילם את הרצים, ומשום מה גם את השוליים. לא הבנתי מה העניין בזה ומה מטרתו בכך, אבל לאחר האירוע, הסתבר, שהכל היה מכוון...

ניר, אבי ויוסי, היו היריבים האוונגרדים היחידים. כל השאר היו שלושים-חמישים מטר מאחוריהם. את הכל ראינו במצלמתו דרך הזום. שלושתם מזיעים ומתנשפים במהירות כדרכם של רצים טובים. זולת הרצים עצמם, היה לא פחות הנוף המרהיב שראינו בשולי הדרך; שלל פרחים בצבעים שונים עשה את האווירה המותחת לסימפאתית הרבה יותר.

האוויר היה צח גם כן, משום היותנו על צוק גבוה המאציל בסביבתו רוח קרירה ונעימה בקיץ לוהט שכזה. כן היה הצוק מוקף בגדר בטיחותית, אשר משקיף גם הוא על נקיקי הסלעים שעל הצוקים האחרים הנמוכים והגבוהים ממנו אותם הצלחנו לראות דרך המשקפת הישנה אך פעילה שלי. לפתע, ניר התחיל לרוץ בדידוי, מניף את ידיו למעלה כקורא לעזרה, מחזיק את חזהו בידו השניה – ומתמוטט.

אני חשתי לעברו והאצתי כשראיתיו שוכב על הכורכר בצידי המסלול כמעולף. אבי לרגע חזר לאחור לכיוון ניר, ושניות אחרי שהגעתי המשיך לרוץ מספר שניות ולאחר עבר לנתיב מתוואי הדרך המסומן לכיוון אחר לגמרי. כולם חשבו שהוא תועה במסלול ולכן לא רץ לכיוון. באמת, כך זה היה נראה אז... זו היתה אפיזודה שבמבט ראשון נראית ביזארית לחלוטין. יוסי היה זה שקרע את "סרט הניצחון" כשחיוך אקסטרווגנטי נסוך על פניו ואור עיניו מבהיקות מאושר. היו מחיאות כפיים סוערות לניצחונו, ומשפחתו וחבריו התרפקו עליו בגאווה.
את כל זה ראינו במצלמה. או יותר נכון במוֹנוֹקְל אחד שלה. אך מה שבאמת היה...

* * *

למזלי אחרי שהתגייסתי לצה"ל הייתי ב"חובשים". עברתי את הקורס בהישג רב, וברוך ה', את כל הפציעות וההחייאות, שלצערי נתקלתי בהן הרבה, עברתי בהצלחה. כשהגעתי לניר ראיתי שהוא על סף קריסה, עוד מעט מאבד את ההכרה ואין לי מספיק ציוד החייאה כדי לבצע עכשיו הנשמה, להוציא בעצם, אני עצמי.

יוסי ואבי ראו את ניר מועד, יוסי העיף מבט לעברו, כביכול עשה שקר בנפשו והמשיך לרוץ, ואבי מיד חזר לאחור, לניר, וניסה לאתר את הבעיה. הוא הבין שהוא לבדו לא יוכל להשתלט על המצב ולעזור, אז קרא לעברנו כדי שנבוא לטפל בו. כאמור, הגעתי והבנתי את המצב די מהר. צעקתי לאבי שיזעיק אמבולנס דחוף כי המצב לא היה נראה לי טוב במיוחד. אבי רץ בנתיב אחר מהמסלול והאיץ במיוחד כשהפנה את מבטו אלינו מרחוק וראה אותי מתחיל בהנשמה. למזלנו, הוא ידע לאן לרוץ...

ניר, התחיל לעשן בגיל 12. זה כמובן לא התחיל מפקטים בחודש, אלא מה שנקרא "סיגריה פה סיגריה שם". זה החל כ"שנורר" בסך הכל סתם בשביל הכיף, ה"דאווין" וה"אוונטה", עד שבגיל 14 הוא כבר התחיל לקנות קופסאות, וחצי שנה אחר כך כבר הודה שהוא "מכור". הוא לא היה צריך להתייהר ולהתרברב בפנינו שלמרות העישון הפאסיבי והפרמננטי שלו הוא נמצא בכושר מעולה והוא כמו סוללות אנרג'ייזר, כי את זה ראינו בעצמנו על גופו הֶחסון ובפעולותיו ובתחרויותיו הספורטיביות שבהן תמיד הוא הגיע להישגים גדולים ולמקומות ראשונים.

עברו חמש שנים מאז שהתחיל עם הסיגריות בתור כיף עם החבר'ה הגדולים. עכשיו הוא מעשן כבר שתי קופסאות וחצי של 'מרלברו אדום' (סיגריות חזקות) ביום, וכמעט כל שלושה שבועות הוא מקיא נוזל שחור במשך יומיים כך שנראה כאילו בלע ליטר של נפט. שלא נדבר על השיניים שלו שנראו כמעט כצבע הכביש. אבל איך הכושר שלו...?! מצוין!!!

אבי רץ לעבר אנשי הביטחון כדי לקרוא לעזרה. רק אז, בריצתו ובמסירת המידע לאנשי הצוות בצורה לקונית ומדויקת ועם זאת בקור רוח, ראינו עד כמה הוא באמת חבר לויאלי. מיד לאחר שמסרו את המידע, צעקו עליו בשל מעשהו הניהיליסטי שלא הואיל בטובו לעצור ולהתקשר משם לעזרה מהסלולר תוך כדי טיפול בניר. הם לא ידעו שאני מטפל בו, וכנראה ששכחו שבגובהי מרומים, 'הקליטה אינה בעיצומה' בלשון המעטה... ובכלל, למה שיהיה עם נייד באמצע תחרות?!
בהנשמה היה קשה שלא להריח את "ריח הניחוח" של הסיגריה לפני הריצה. בגלל הנפילה על השיחים הדוקרניים היו לו פנים מחוטטים, הוא סבל מקוצר נשימה משווע והרגשתי שאני מתחיל לאבד אותו. רעש עוצמתי נשמע חג מעל ראשי. אני מרגיש כבודֵד במערכה והכל עף בסביבתי משל סופת הוריקן מאיימת לבוא. עיניי נעצמו מהחול העף, אבנים זעירות טפחו על גופי ופניי, והרגשתי שאני מונע על ידי שני בריונים מאחוריי שהרימו והרחיקו אותי מניר.

להמשך: ntn21@zahav.net.il