מאמרים וראיונות

פרשת משפטים - שקלים

פרשת השבוע | הרב מנחם אזולאי | כ"ד שבט התשע"ז | 962 | 0 | |

פרשת משפטים - שקלים

פרשת משפטים/ שבת שקלים
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא,א).
שבת שקלים. כל אחד נותן מחצית השקל. לא יותר ולא פחות. גם אם הוא עני וגם אם הוא עשיר. מחצית השקל רומז שכל אחד מאתנו הוא חצי! השלימות שלי תלויה באהבתי והתחברותי עם שאר אחי היהודים. בלי זה אני חסר. "ועל כן נצטוו לתת מחצית השקל דייקא, להורות שכל אחד מישראל אין לו שלימות, כי אם על ידי חברו, כי עיקר התיקון שיוכללו זה בזה באהבה ואחדות (ליקו"ה פריקה וטעינה ד, לז).
"אחור וקדם צרתני"
כל הדרך של עבודת השם היא דרך של עליות וירידות. רגעים של התעלות ודבקות לצד רגעי כשלון ונפילה. אין אחד שהכל הולך אצלו כסדר, כל אחד עובר במהלך החיים דברים לא קלים, "כל משבריך וגליך עלי עברו", ואת כל זה אנחנו רואים  בפרשת השבוע. במתן תורה קבלנו תורה של בוקר. הכל חגיגי ויפה, מעמד מרומם ונשגב. בני אדם מתרוממים לדרגת מלאכים. בפרשת משפטים מקבלים תורה של ערב. עבד עברי, אמה עבריה, מכה אביו ואמו, מקלל אביו ואמו, דברים קשים. מכניסים לנו את התורה הקדושה אל תוך ענייני הבית, משא ומתן, בין אדם לחברו, מלחמת היצר, אל תוך החיים. זאת גדולתה של התורה, שהיא מעלה אותנו מעלה למעלה, לכל יהודי יש הרי זמנים של התעלות, והיא נמצאת אתנו גם כשאנחנו למטה למטה, בתחתית ההר. ה' אתנו בכל הנפילות והוא עוזר לנו לקום.

יש זמנים ששום דבר לא מסתדר. הפרנסה, החינוך ילדים, השלום בית, או שאדם לא מסתדר עם עצמו, קשה לו לכוון בתפילה, קשה לו להיות בשמחה, רבונו של עולם אני לא רואה אותך, אני לא מרגיש אותך, תוציא אותי מהחושך הזה, תחזיר אותי אליך.
החושך הזה זה החלל הפנוי. מה זה החלל הפנוי שכל כך מרבים להזכיר אותו?
כשהקב"ה ברא את העולם, הוא היה צריך ליצור חלל, לסלק את האור שלו לצדדים, ונשאר מקום שכביכול ה' לא נמצא שם. ורק אז אפשר היה לברוא את העולם. באותו חלל שפינו אותו כביכול מהאור האלוקי. בחלל הפנוי הזה ישנם שתי בחינות. יש ואין. יש אלוקות וכביכול אין אלוקות. כי החלל הוא פנוי, ה' פינה את עצמו. אם לא היה מפנה עצמו לא היה מקום לברוא את העולם. אם לא, הכל היה אור אין סוף ולא היה בכלל עולם. אבל האם זה נכון להגיד כך? האם יש מקום שהוא פנוי מאור ה'? זה החלל הפנוי בבריאה.

ואותה בחינה קיימת בחיים של כל אחד מאתנו. חלל פנוי. הסתרה. לא מרגישים את ה'. כל רגע שאדם עובד עבודה של דבקות, הוא בעצם נאבק עם החלל הפנוי שבינו לבין הקב"ה.
פתאום נהיה לו לאדם חושך בעיניים. הוא פתאום רואה שאין לו שום נקודה טובה. פתאום נעלם לו הכל. האור האלוקי נעלם, לא רואה כלום, לא מרגיש את ה', לא מרגיש שה' נמצא איתו. ואפילו שאתה לא מרגיש כלום, אתה ממשיך וממשיך ועושה את העבודה. עוד פעם אומרים את הברכות, ועוד פעם מתפללים, ועוד פעם מתאמצים לחייך גם כשאין לנו חיוך. זה מה שהקב"ה רוצה. את העבודה הזו, שאדם עושה את הדברים שצריך לעשות גם בלי להרגיש.
כשרבנו הקדוש זעק את הזעקה הניצחית שלו, זו שמהדהדת עד עצם היום הזה, הצעקה שאין יאוש בעולם כלל, הוא בעצם בא להגיד לנו שאין מקום כזה ששם ה' לא נמצא, ששם אנחנו לבד. אין! אני איתך גם שם, בחושך הכי הגדול שאתה נמצא בו, במקום שאתה לא מרגיש אותי בכלל. הנני איתך בכל אשר תלך. לעולם לא פורשים ממחיצתו של הקב"ה. ה' יתברך תמיד איתנו. רק צריך למצוא את הדרך להתחבר אליו מחדש.

"אחור וקדם צרתני". הנשמה רוצה את הקדם. קדימה, מספיק להיות אחורה, רוצים קדימה. אבל אי אפשר בלי אחור. אי אפשר להגיע אל הפרי בלי לעבור דרך הקליפה. מה זה אחור? זה לעשות את הדברים בלי להרגיש כלום וזו העבודה הכי חשובה אצל הקב"ה. לפני כל קדם יש הרבה עבודה של אחור. לא מרגישים כלום, לא מרגישים שום דבר, ובכל זאת ממשיכים וממשיכים ועושים את העבודה. כי הקב"ה רוצה שתכין את הכלים לקבל את האור שנקרא קדם על ידי עבודה של אחור.

אדם, בתוך כל הצרות שלו, בתוך כל היסורים שלו, בתוך כל הבלבולים, בתוך הניסיונות הכי קשים שיכולים להיות, כשאדם כבר לא יכול לסבול יותר את המציאות שלו, הוא יכול עם איזו מחשבה טובה, עם איזה לימוד כף זכות, עם איזה ויתור קטן, עם איזה כעס שהוא רוצה לבטל אותו, עם איזה הרהור תשובה שהוא מהרהר, הוא יכול לחזור לחבור שלו עם ה'. אתה לא יכול לעשות דברים גדולים? תעשה דבק קטן. תתפלל שמחר תוכל.

אין יהודי שהוא רשע גמור. לכל יהודי, כמה שיהיה רחוק, יש נקודה קטנה קטנה ועמוקה עמוקה, ששם הוא צדיק, ששם הוא רוצה את השם.
אנשים חטאו, ונכשלו, וקלקלו, ופשעו ואחר כך הבנים שלהם חזרו או אולי הנכדים שלהם ולפעמים הם בעצם חזרו. הכל בזכות הנקודה הזאת. נקודה שהיא עמידה ומתקיימת עד סוף כל הדורות. כמו שהתינוק רוצה את האמא שלו, רץ כל הזמן אל האמא שלו, כך כל העולם רוצה את ה'.
דוקא בחושך, דוקא בהסתרה, שם נמצא ה', שם אפשר לגלות את האור הכי גדול, "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים". אם רק לא מתייאשים, אם רק מרימים את הראש, בשיא החושך, בשיא ההסתרה, כשהכל כל כך קשה, כשלא רואים מוצא, ומבקשים משם את ה'. זה הנסיון שלך, זו ההתמודדות שלך, אתה לא מתבלבל, אתה מנסה להמשיך כמה שיותר אור לתוך החלל הפנוי. אתה מנסה לגלות את הנקודה הקטנה הזו, המיוסרת, אבל גם המוגנת, הנקודה של החיבור אל ה'. בתוך החושך והערפל, בתוך ההסתרה הגדולה הזו – יש משהו. יש טיפה אור. ולפעמים, הרבה אור, כמו בסיפור הנורא הוד על ר' שמואל יצחק בורנשטיין שביום בואו לאושוויץ נשלחה כל משפחתו, אמו, אשתו, וכל ילדיו למשרפות, הנאצים הארורים עירטלוהו מבגדיו ותלשו באכזריות את זקנו ופאותיו את צלם האלוקים ששמר עליו מכל משמר וכשדמעות שוטפות את פניו ללא מעצור פנה אל הקב"ה ואמר: כן, אני שמואל יצחק בן שרה לאה, מבטיח לך בהן צדק כי אשאר נאמן לך, לך ורק לך. רבונו של עולם, בית היה לי ומשפחה, ואהבה היתה לי וקירבה היתה לי, עכשיו עירטלו אותי מן הכל, אף את כותנתי לבשרי נטלו ממני. עכשיו יוצרי ובוראי, נשארת לי רק אתה בלבד ולא זולתך כלום, אינני קשור בשום דבר זולתך! את הכל הם יכולים לקחת ממני... את רכושי ואת בגדי... את אשתי ואת ילדי... אך אותך, אבי שבשמים, מליבי הם לא יוכלו לעקור!!! עוד רגע קט והוא יצא במחול סוער ככלות הנפש אל אלוקיו, מחול אל מול השטן... לבניו, אשר יולדו לו אחרי המלחמה, עתיד ר' שמואל לומר: "היה זה אצלי הרגע הכי שמח במשך כל ימי חיי" (חסיד וישר")

תורה של בוקר ותורה של ערב כרוכות יחד ירדו לישראל. רק לא להתאייש. רק לשמור על אמונה. יש ערב אחרי הבוקר, יש אור ויש חושך, יש מצבים קשים, החיים זה לא עוגת דבש. אבל כשיודעים שהכל ה' עושה, וכל מה שה' עושה לטובה הוא עושה, כשזוכים לאמונה הזו, אז גם הדברים הקשים האלה לא מפילים אותנו ליאוש. כשאדם נמצא בחושך, בתוך הצרות, בתוך היסורים, בתוך החלל הפנוי, וגם שם הוא לא מאבד תקוה, גם שם הוא מרים את הראש, אז הוא יזכה לקבל את האור הכי גדול, הכי נפלא, אור שממלא את הנפש. פתאום מרגישים את ה', ורוצים לבכות, רוצים להשתפך לפניו בתוך המילים של התפילה, פתאום רואים איזה נס, פתאום מרגישים את ה' בתוך כל הצרות שלנו, זה כזה עונג רוחני, כל החושך שבעולם נהפך אז לאור.
בשביל לצאת מהחלל הפנוי ולהתחיל להרגיש את השם צריך את הניגון. זה הקשר והחיבור הכי נפלא בין האדם לבוראו. הנשמה שלנו נלקחה מן העולמות העליונים, שם היתה רגילה לשמוע את שירת מלאכי השרת. לכן גם עתה, בהיותה בגוף, היא כל כך כוספת, לשירה ולניגון. לפעמים שום דבר לא עוזר, רק הניגון. זה מה שהחזיר את האפיקורסים הכי גדולים בתשובה. שמעו דיבורים בלי סוף ולא השתכנעו. אך שמעו את היהודי בחדר סמוך מתפלל תפילת שחרית בכזה ניגון מתוק שזה הספיק להם להבין שזה מה שהם רוצים.
ולפעמים צריך שתיקה. אדם לא מרגיש את ה' בכלל, ואין תשובה לקושיות שמתעוררות אבל בעצם יש תשובה. התשובה היא שתיקה. שתיקה זה דבר עצום. כשהחושך חס ושלום גדול, כשהכל סגור, כשלא רואים שום מוצא, כשאין אפילו כוח לפתוח את הפה אז צריך לשתוק. אנשים מדברים איתי ואני לא עונה. מבזים אותי ואני שותק. שתיקה שמחברת אל השם. שתיקה שמרפאה את הפצעים. שתיקה שסופה התבהרות. שתיקה של אמונה.

בן אדם משתתף במעמד הקדוש והנשגב של מתן תורה, מתרומם לדרגת מלאך ממש, אבל נופל ברוחו ונחשך עליו עולמו כששומע את המשפטים ועד היכן יכול יהודי ליפול ולרדת. עבד עברי. המצב השפל ביותר אליו עלול לצנוח איש יהודי. והעבדות הקשה ביותר היא העבדות ליצרים ולתאוות. כשהטבעים והיצרים מתגברים עלינו, כל כך קשה להתמודד איתם, אלה היסורים הכי קשים שיש לאדם. יסורי הנפש גדולים פי כמה מיסורי הגוף. כשאדם נמצא בתוך התאוות שלו אין לו חירות פנימית. הוא עבד ליצר שרודה בו בלי רחמים. אדם יכול להיות גיבור ותקיף ולשלוט על יצריו, אך בה בשעה בעניין מסויים או אסור לחלוטין בידי עצמו. חסר אונים מול עצמו. עבד עולם לטבע שמתגבר עליו.
אדם עומד בנסיון ושובר את הרצון שלו כדי לעשות רצון ה', הוא נהיה יותר מאושר, נהיה לו יותר טוב, הוא מגלה את עצמו כאדם יותר גדול ממה שהוא היה קודם. אבל אם חלילה לא עומד בנסיון, הוא מרגיש מושפל וחלש, רחוק בתכלית הריחוק מהקדושה.

אסור לנו להישבר. חייבים לדעת שאי אפשר בלחיצת כפתור לצאת מכל התאוות ומכל המידות הרעות. כדי להשתנות באמת צריך עבודה של שנים ארוכות שבהן צריכים להיות עקשנים ברצונות ובתפילות. אין ספור תפילות. רבונו של עולם תציל אותי מהיצר הרע שלי, תשמור עלי, תן לי כוח להתגבר. בלעדיך אבא אין לי סיכוי.

ה' רוצה שנמליך אותו בתוככי עולם הזה, מלכות השם לא יכולה להישאר אי שם בשחקים. מלכות השם מגיעה לכל חלקי המציאות ויורדת עד לפרטים הכי קטנים. פרשת השבוע מורידה אותנו למקומות הכי נמוכים, מפגישה אותנו עם החצר האחורית של החיים, אבל גם נותנת לנו עצה ודרך איך לצאת משם, איך להתרומם. האמונה הקדושה היא התרופה שלנו. אם האדם פורק מעליו עול מלכות שמים ושם את עצמו מעל הכל, שוב אין מחסום אמיתי בפני יצריו.
אפילו יהודי ירא שמים מתפלל "אל תביאני לידי נסיון", קל וחומר כשאדם יוצא למאבקי החיים בלי כוחה המרסן והמגן של האמונה הקדושה. האמונה באלוקים משמעותה שיש בעל בית לעולם, שלא אנחנו מחליטים מה מותר ומה אסור. כשאדם מבין ומקבל את זה, זה נותן לו כוח, זה מרסן אותו, זה שם גבול למאווים שלו. צריך משהו יותר חזק מהאדם עצמו, יותר חזק מהשכל כי השכל יכול תמיד למצוא צידוקים לכל דבר. והדבר היותר חזק זה האמונה בבורא עולם, ב"עין רואה ואוזן שומעת".

צריך להיות חזקים ועקשנים ברצונות ובתפילות. אבל לזכור שגם אם לא נענינו, התפילות לא הולכות לאבוד. כל תפילה, כל תחינה ובקשה נאגרות בבית גנזיו של בורא עולם והוא יתברך בודאי ישתמש כדי להשפיע עלינו ברכה והצלחה בזמן בו נהיה זקוקים להן בדחיפות. אין תפילה, אין בקשה, אין קבלה שקיבלנו על עצמנו שהולכות לאבוד, שחזורות ריקם. ביום מן הימים הקב"ה ישתמש בהן למעננו. כמו בסיפור הבא:
מהחול אל הכבד
לפני כ – 15 שנה חלה שכן שלי, אברך צעיר ואב לארבעה ילדים, במחלת כבד. הייתה זו מחלה קשה וממושכת, נעשו כל הטיפולים האפשריים, אך ללא הועיל. הכבד שלו הגיע למצב של כמעט חוסר תפקוד. הוא אושפז בבית החולים "הדסה עין כרם" במחלקה מיוחדת שנקראה בשם בלתי רשמי: "טור כספא", בגלל מנהל המחלקה המומחה למחלות הכבד, פרופ' רן טור כספא. הוא חובר למכשיר מיוחד שמעביר בזמן אמת את תפקודי הכבד של החולה, ועל פי מה שהמכשיר הזה הראה מצבו היה בכי רע. לאחר מספר ימים ללא שיפור, למרות כל התרופות, הודיע מנהל המחלקה כי לא יהיה מנוס מהטסת החולה לניתוח השתלת כבד באנגליה.
ההתארגנות הייתה מהירה ונעשתה מתוך בית החולים, תוך תיאום בין מנהל המחלקה ובין מקבילו מאנגליה. הסתבר כי היחיד שיכול ללוות את החולה הוא אביו בן ה 60, מאחר שרעייתו הייתה אחרי לידה ומטופלת בילדים. בינתיים כל הארץ אמרה תהילים לרפואתו, מאחר שסכנה מיידית נשקפה לחייו. הוזמנו כרטיסים, ומספר שעות לפני ההעברה לשדה התעופה ביקש האב ללכת לכותל להתפלל. הרופאים ביקשו ממנו לעשות זאת במהירות, משום שהוא חייב להיות זמין לצאת לשדה התעופה באמבולנס מיוחד עם בנו בעוד שעות ספורות. האב יצא לכותל, ובינתיים הופקדו שני אנשים לשבת ליד החולה. אחד מהשניים הייתי אני. השני היה אחיו. ישבנו ליד מיטתו. הוא היה חלוש ביותר, צהוב כולו, לא היה לו כוח לדבר. מפעם לפעמם הרטבנו את שפתיו. הוא היה נראה כמו שמר המוות נשקף מפניו. הזמן חולף, ובמהלכו אני רואה את אחיו עושה שני דברים: אומר תהילים ומביט במכשיר המלמד על פעילות הכבד. פרק תהילים ומבט, פרק תהילים ומבט. לאחר כשעה הוא ואמר לי: "אני רואה איזו תזוזה". "לטוב או לרע?" אני שואל, מודאג. "לטובה" הוא אומר, "אמנם קלה, אבל לטובה. הוא מזעיק את האחות, זו מעיפה מבט ואומרת: "זה לא משמעותי. זו תזוזה שאין לה כל משמעות רפואית". האח ממשיך לומר תהילים ומוסיף להסתכל במכשיר.
לאחר רבע שעה הוא שוב קורא לאחות. זו מסתכלת ואומרת: "תשמע, לא מתאים שתקרא לי בכל רבע שעה, אינך מבין את הנושא, וחבל שסתם תעסיק את עצמך בזה".
רבע שעה נוספת חולפת, והוא רץ למתמחה במחלקה: "תשמע, אני כבר שבועיים ליד המכשיר הזה. הוא מעולם לא הראה סימן שכזה, אתם חייבים להתייחס". המתמחה הגיע, העיף מבט לא מתעניין ואמר: "יהיה בסדר, אנחנו מכינים הכל לטיסה ומקווים לטוב. אל תטריד את עצמך. הוא חייב תרומת כבד, ואת זה לא ניתן לשנות". רבע שעה נוספת, האח כולו פקעת עצבים. לפתע קם ואומר לי: "אני הולך לפרופסור  טור כספא", ורץ לכיוון חדרו. רצתי אחריו כדי להניאו מכך, אך הוא כבר שעט לכיוון החדר,, נקש על הדלת ונעמד בפתח. הפרופסור שואל: "משהו קריטי?, האח אומר: "כן, אני רואה תזוזה חיובית במכשיר". הפרופסור הביט בו וראיתי שהוא מתלבט בין לזרוק אותו מהחדר לבין לומר לו בנימוס שלא יתערב. הוא בחר באפשרות השניה: "תראה, אני מבין אותך, אבל מותר לך לסמוך על הצוות. אם היית אומר לי שהמצב מחמיר, הייתי מגיע, אבל אתה אומר שנראה לך שהמצב טוב יותר, ניחא, אני שמח לשמוע". במילים אחרות, נפנף את שנינו בעדינות.
אנחנו חוזרים למיטה הוא מביט במכשיר ואומר לי: "תראה, זה לא יאומן". אפילו לא הסתכלתי, ממילא לא הבנתי כלום במכשיר, אבל הוא כבר רץ בחזרה לפרופ' טור כספא, ואני נחרדתי מתוצאות המפגש הזה. הוא נקש על הדלת, התייצב ואמר: "אני מתנצל, אבל אני חושב שכדאי מאד שתבוא לראות במו עיניך". פרופ' טור כספא עשה פרצוף של "אוףףף", אבל ברוב אדיבותו קם והחל ללכת לחדר.
הוא הגיע למיטה, העיף מבט במכשיר, והתדהמה על פניו ניכרה היטב. "זה לא ייתכן", הוא אמר. "שינוי כזה עוד לא ראיתי במצב כזה של כבד". הוא קורא למתחמים ולאחות, ומבקש לכייל את המכשיר. לאחר הכיול שוב התברר שתפקודי הכבד השתפרו בתוך זמן קצר לרמה שמאפשרת לו להשתקם. "תודיעו שאני משעה את ההטסה", הודיע הפרופסור, נרגש כולו, והחל להורות על סדרת פעולות שיסייעו לכבד לחזור לעצמו, זאת לאחר שהצוות התייאש לחלוטין מהמצב שכזה. בעודו בחדר, הופיע אבי האברך, מחוייך כולו, אף שלא היה לו מושג לגבי השינוי המפתיע. הפרופסור מסתכל עליו: "שמעת על השינוי?", "לא", הוא אמר, "אני מאמין שיש שינוי לטובה". "תגיד לי, אדוני", אומר הפרופסור, "אולי תספר לי מה עשית שם בכותל? מה שקרה לבן שלך בשעתיים האלה הוא חסר תקדים בעבודתי ברפואה, ולדעתי בעולם כולו. תאמין לי, אני יודע על מה אני מדבר. הכבד שלו היה גמור. כעת הוא מתפקד, אמנם לא בתפוקתו המרבית אבל יש מה לעשות אתו". אלה המילים שאמר הפרופסור הנכבד. שמעתי במו אוזניי.
אביו של האברך פרץ בבכי של אושר ואמר לפרופסור: "תסיים מה שאתה צריך לעשות ואספר לך מה עשיתי בכותל. זה ייקח איזה רבע שעה". לקח לפרופסור חמש דקות להורות על הטיפול המתאים ועוד עשר דקות להסביר למקבילו בבית החולים באנגליה מדוע החולה לא יגיע אף שהוא עדיין בחיים... בן שיחו התקשה להאמין שהדבר ייתכן.
לאחר מכן התיישב הפרופסור ליד האב ואמר: "ספר לי. יש לי כל הזמן שבעולם".
"נולדתי בשנת 1940 במקסיקו", סיפר האב הנרגש. רוב בני הדור שלי גדלו כחילוניים או כמסורתיים. מעטים יצאו דתיים או חרדים. מגיל 14 כבר עסקנו במסחר, ומשפחתנו, כמו משפחות יהודיות אחרות, התעשרה וחיינו ברמת חיים גבוהה. כשהגעתי לגיל 15 חשתי התעוררות גדולה ליהדות וביקשתי מהוריי לעלות לארץ ללמד בישיבה. משמעות הדבר הייתה ניתוק לשנים רבות מהמשפחה.
הוריי ניסו להניא אותי מכך, אך הרצון הפנימי שלי היה כה גדול, והם נעתרו בלית ברירה. עליתי לארץ ישראל, נכנסתי לישיבה טובה והתחלתי ללמוד תורה. במהלך השנים היינו בקשר באמצעות מכתבים. אבי פתח עסק גדול והפציר בי לבוא ולהשתלב בו. כשהייתי מגיע בחופשות, הם הציעו לי פיתויים רבים: 'תישאר כאן, נקנה לך מכונית יקרה, אתה תיבנה כאן', אבל אני שמרתי על עצמי, ידעתי שמשמעות הדבר היא שלא אהיה בן תורה, ולא בטוח שאחיה כיהודי. ידעתי שחזרה למקסיקו תהיה בשבילי מוות רוחני.
כשהייתי בן 18 וחצי, הופעל עליי לחץ רב להגיע לחופשה. פחדתי שמשפחתי מתכננת מסע של שכנוע. הגעתי לכותל וקיבלתי על עצמי, שליתר ביטחון, בלי נדר, לא אצא מהארץ כדי שלא אגיע למצב שאתפתה.
התוצאה הייתה, שבמשך ארבע שנים וחצי לא ראיתי את משפחתי. ישבתי ולמדתי, התמסרתי ללימוד התורה ובעזרת ד' זכיתי לשידוך טוב והתארסתי עם משפחה חשובה כאן בישראל. הוריי ואחיי הגיעו במיוחד להשתתף בחתונה ובשבע הברכות".
ב'שבע הברכות' האחרון, לאחר שבעה ימים שבהם הוריי ואחיי הקשיבו היטב לכל הרבנים והחברים שדיברו בשבחי, קם אבי במפתיע וביקש לדבר. לאחר מילות הפתיחה הוא הזכיר את שמי ואז החל להתייפח, דבר שלא עשה מעולם.
הוא פשוט בכה ובכה, וכל הקהל בכה אתו. ועדיין לא הוציא מילה מהפה. הוא הוציא טקסט כתוב והחל לקרוא מאבות דרבי נתן את הסיפור על ר' אליעזר בן הורקנוס, שביקש ללמוד תורה, והיה בוכה לאביו בלי הפסקה , עד שלבסוף הלך ללמוד אצל רבי יוחנן בן זכאי, ואחיו דרשו מאביהם לנדות אותו מכל נכסיו וכשהגיע האב וראה איך בנו עלה לגדולה, אמר: אשרי שיצא זה מחלצי. ושוב פרץ אבי בבכי שסחף את כולם: 'מעולם לא חשבתי לנדותך מנכסיי, וגם אחיך מעולם לא דרשו זאת, הם העריכו את לימוד התורה שלך, אולם אני מודה שרצינו שתבוא למקסיקו ותשתלב בעסקים, לא הבנתי את ההחלטה שלך להתנתק ולבוא לכאן, אבל כעת, כשבאנו וראינו לאיזו דרגה רוחנית הגעת, אני חושב שכל אחיך שמחים ומודים לקב"ה שזיכה את כולנו בילד ובאח צדיק שלומד תורה ומקפיד על קיום מצוות. כעת כולנו מבינים שכל ההצלחה שלנו בעסקים הייתה בגללך, ואני מבקש את סליחתך ומבטיח לך מעתה ואילך אחזיר לך מה שמגיע לך ואסייע לך להקים משפחה שתלך בדרך התורה. אתם תהיו המזוזה של המשפחה שלנו'. בשלב זה החל אבי לדבר על אביו, שכבר לא היה בין החיים, ועל הנחת שיש לו, וכאן כבר נשבר מבכי ולא יכול היה להמשיך עוד, אך הדברים עשו רושם בל יימחה על כולם".
"הקמתי בית לתפארת בנים ובנות חרדים שהקימו משפחות, וביניהם את בני, זה שאתה מטפל בו במסירות כזו", אומר האב לפרופסור. 
"לאחרונה הוא חלה, ואנחנו עשינו את כל ההשתדלויות בתפילה ובלימוד, וגייסנו את כל הציבור לקרוע שערי שמים. כעת, משכלו כל הקיצין והבנתי שאנחנו צריכים ללכת לניתוח השתלה שסיכויי הצלחתו אינם גבוהים, החלטתי ללכת לכותל. ניגשתי לאבנים ואמרתי לקב"ה במילים האלה: 'רבונו של עולם, הרי רק בשבילך קיבלתי על עצמי שלא לעזוב את הארץ, כדי שלא אתפתה, כדי שלא אתנתק מלימוד תורתך ומקיום מצוותיך, כל עוד בידי היה הדבר שמרתי על ההבטחה באדיקות. הייתכן שאצטרך להפר את הבטחתי משום שבני נוטה למות? כעת בידך הדבר, בורא עולמים. בידך אפקיד רוחו ובידך אפקיד הבטחתי'. לאחר מכן חזרתי לכאן בידיעה ברורה שמשהו חייב לקרות, וכעת אין לי ספק שלאחר כל התפילות הרבות המילים האלה היו המכריעות..."
ואם נחזור 50 שנה אחורנית, הרי בעקבותי נמשכו גם אחי לחיים של תורה, עלו ארצה והקימו בתים לתפארת וגם מוסדות חינוך ידועים כמו את התלמוד תלמוד תורה "שתילי זיתים", הישיבה הקטנה "משכנות הרועים" והישיבה הגדולה "יסודות". ראו מה נבנה מהקבלה ההיא בכותל שלא לשוב למקום שירחיק אותי מחיים של תורה.


תפילה
רבונו של עולם
זכה אותי ללמוד סוף סוף להגיד לך תודה. לא כדי שהכאב בגב יעבור, או שהחסרון המסויים יתמלא, אלא מתוך ידיעה ברורה ובהירה שכל מה שקורה לי, שכל מה שעובר עלי, שכל מה שקשה לי, שכל מה שחסר לי, זה הכל ממך אבא והכל לטובה. שזאת הדרך שלך לקרב אותי אליך, דוקא על ידי הקשיים והחסרונות האלה. ואם אני אגיד על הכל תודה, זה יחזק את האמונה שלי שבאמת הכל לטובה.
אני עוד לא שם אבא, אבל אני רוצה להגיע לשם. 
תודה על כל מה שיש, גם על הדברים הקטנים והמובנים מאליהם כי כל דבר ודבר, הכי קטן והכי מובן מאליו הוא ממך אבא ואני צריך להגיד עליו תודה.
תודה על כל הדברים הנפלאים שאחרים זוכים בהם, ברוחניות ובגשמיות, כי כשאני אומר תודה על מה שאחרים מקבלים, זה עוזר לי להשתלט על הקינאה שלי עד שבסוף אני באמת שמח בהצלחתם.
תודה על כל הנפילות, הירידות, הזמנים שבהם אני לא מרגיש אותך כי זה מכריח אותי להרים אז את הראש ולצעוק, בד"כ בלי קול, שאני לא יכול בלעדיך, שאני חייב להרגיש אותך.
ותודה על שיש לנו אותך כי איך אפשר היה לחיות בלעדיך אבא.
 

שבת שלום,
מנחם אזולאי

מעוניינים לפרסם מאמר באתר שלנו? שלחו אלינו את המאמר ובמידה ויימצא מתאים אנו נפרסם אותו - לשליחת מאמר לחצו כאן

תגובות הגולשים



אתר של שמחה
עמוד הבית
דברי הרב אברהם ס. ציון נ"יספר הרב דבש מסלעליקוטי מוהר"ן בשפה ברורהדרושים מתנדבים לאתריצירת קשרתמיכה באתרהיה שותף להפצת האתרשיעורי הרב ברצף (אודיו)לוח שנה עברי / לועזימספרי טלפון ומידע חשובRSS
רדיו קול הנחללוח שידוריםתוכניות מוקלטותהאזנה בטלפון 0722-748748אפליקצייה בAppStoreאפליקצייה בGooglePlayחדשות מוסיקה יהודית
היכרויות לציבור הדתיהרשמה לאתר בחינםמצאו זיווג באתרתמיכה באתרמאמרים משפחה וזוגיותפורום משפחה וזוגיות
חסידות ברסלבפרשת השבועחגים ומועדיםמשפחה וזוגיותטיפים ועצותאמונה והשקפהנקודות טובותתורה ומצוותסיפורים מהחייםפגוש את הרב הילולת הצדיקיםאמרות חז"ל ומשליםמוסיקה יהודיתאומן ראש השנהגולשים כותביםסיפורי ישועות - הצדיק מיבניאל זצ"ל
תורה נביאים כתוביםפרשות השבוע (בתנ"ך)תהיליםפרקי אבותקיצור שולחן ערוך (ליוצאי אשכנז)שמירת הלשון - החפץ חייםתפילות וסגולות
ליקוטי מוהר"ןליקוטי מוהר''ן תנינאקיצור ליקוטי מוהר''ן השלםקיצור ליקוטי מוהר''ן השלם תנינאליקוטי תפילותסיפורי מעשיותליקוטי עצותשיחות הר"ןספר המידותשמות הצדיקיםמשיבת נפש
כל הפורומיםפורום שאלות לרב אברהם ציון נ"יפורום חסידות ברסלבפורום דברי תורהפורום דברי שמחהפורום משפחה וזוגיותפורום חדשות מוסיקה יהודיתפורום חדשות ואקטואליה
תהילים יומישידור ישיר - אומןגלריית תמונותיארצייט יומיהדף היומי בבא בתרא קנ"דמזג האוויר