מאמרים וראיונות

פרשת ויקרא - שבת זכור

פרשת השבוע | הרב מנחם אזולאי | ג' אדר ב' התשע"ו | 3961 | 0 | |

פרשת ויקרא - שבת זכור

ויקרא– שבת זכור

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד"... (א,א).

כמו שהאות אלף ב"ויקרא" הצטמצמה והיא א זעירה, כך השי"ת , אלופו של עולם, מצטמצם אצל כל אחד מישראל וקורא אותו לשוב ע"י שמעורר בו הרהורי תשובה (מאור עיניים).

קריאה קדושה

מוכרחים לחזור לחיות עם בורא עולם. העצה היחידה לעבור את החיים בשלום זה לחיות עם בורא עולם. הפרשה הזאת מדברת על קורבנות. ומה עיקר כוונת הקורבנות? לעלות מבהמה לאדם. "ועל כן, כשאדם חוטא ונמשך אחר תאוות הגוף, על כן צריך להביא קורבן בהמה שעל ידי זה חוזר ומכניע בחינת בהמה, בחינת גוף, ומעלה הנפש לבחינת אדם. כי על ידי הקורבן עולה מבהמה לאדם" (ליקו"ה חדש ג,ד).

אין לנו היום קורבנות. מה יש לנו כן? רצונות. הרצונות מעלים אותנו. אנחנו רוצים אותך אבא. רוצים להרגיש אותך. לא רוצים הסתרות. רוצים להרגיש את התפילה, רוצים להרגיש את השני, רוצים עין טובה, רוצים לב טוב, רוצים שתהיה שמחה בלבבות, רוצים להיות קרובים אליך ממש.

החיים שלנו זה מלחמה. כל זמן שאדם חי הוא בתוך מלחמה. מלחמה ביצר הרע איום ונורא. אדם חושב, הנה, חזרתי בתשובה, זהו, עכשיו תהיה לי מנוחה מהיצר הרע, אבל אח"כ הכל מתחיל לבוא לו מחדש, ואז יש לו משבר, וכל זה למה? כי הוא לא ידע שהמלחמה היא למאה ועשרים שנה! לכל החיים! אדם, מרוב התאוות הבוערות בו הוא נשבר לגמרי! כמה אני יכול להתמודד? והשי"ת עונה לו? תיאבק! תתגבר! תמשיך להילחם! אל תתייאש! אל תשלים עם המצב השפל שלך! כל תנועה קטנה פה למטה בונה עולמות שלמים למעלה! אתה חייב למצוא את הדרך להתחבר אלי מחדש.

זאת היא הקריאה הקדושה שיוצאת מן המשכן. כשם שה' קורא למשה בוא תיכנס, כך הוא קורא לכל אחד ואחד מאתנו בואו תיכנסו, תתקרבו אלי. קשה לך? אתה לא מצליח? תרצה! תגיד שוב ושוב, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה. את הרצון לא עוזבים. אתה לא יכול לקיים בפועל, אבל לרצות אתה יכול. מי שיודע את זה ויתחיל לחיות את זה – שמה שרוצים ממנו זה רצון ואת הרצון אסור לעזוב בשום פנים ואופן, הוא יגיע לכל המעלות שבעולם!

כשאדם רוצה משהו, מה הסימן שהוא רוצה? שהוא מתפלל על זה. אם אתה רוצה אך לא מתפלל על מה שאתה רוצה, זה לא נקרא שאתה רוצה.

דברו איתי. תרימו את הראש אלי. למה אתם נשארים עם הדאגות שלכם ועם חוסר העצה שלכם ועם חוסר התקוה שלכם ועם הבלבול שלכם. תדברו איתי. תבקשו אותי. כי רק אצלי תמצאו את התקוה ואת הנחמה ואת העצה ואת הישועה, אצלי תמצאו את השמחה, הכל אצלי.

מלחמת היצר היא המלחמה הכי גדולה בחיים. ואיך נלחמים? רק עם תפילה. תפילה מעומק הלב. כי בלי ה' אין לנו סכוי. אדם יודע שיש לו יצר הרע, צריך לצעוק לה'. רבונו של עולם, עד מתי נרוץ אחרי תאוות חולפות ונוותר על תענוג נצחי? רבונו של עולם, מתי נפסיק לרצות את החיים בשביל לאכול ולשתות? מתי נתחיל לרצות את החיים בשביל לראות את האור האלוקי? כדי לגלות את הגבהים האינסופיים האמיתיים של החיים, חייבים לעצום עיניים מכל מה שהוא סופי . אתה רוצה עיניים רוחניות שרואות את האור של השם? תסגור את העיניים הגשמיות.

הנשמה רוצה את ה'. הנשמה זה חלק אלוק ממעל. הנשמה רוצה אור אלוקי. "ואני קירבת ה' לי טוב" אומר דוד המלך. קירבת ה' זה המפתח היחידי לחיים טובים, חיים מאושרים. הבעייה שלנו שאנחנו רוצים להנות משני העולמות. לא מבינים שצריך להחליט: או זה או זה. אנשים חושבים שהם יכולים לשמור על צביון שלהם כיהודים ועדיין להיות חלק מהעולם הגדול, המודרני. "תהיה אדם מן היישוב", "תלמד קצת דברים אחרים". זה יותר גרוע מהכל, זאת הסכנה הכי גדולה, שאדם בעצם, כלפי חוץ הוא מקיים את הכל, והכל נפלא אי אפשר להעיר לו שום הערה, לא על הלבושים שלו ולא על שום דבר, אבל הנשמה שלו נמצאת כבר במקום אחר. זה הקב"ה לא יכול לסבול. זו הסכנה הכי גדולה שמאיימת עלינו כל רגע ורגע, שהרי יש לנו כל מיני אפשריות להתחבר עם העולם הגדול בכל מיני צורות. התנתקנו מהקב"ה. אנחנו מנותקים ממנו. יש לנו חיות ממקום אחר, ותענוג מדברים אחרים, לא רק מה'. היום זו כבר ממש מגיפה שמאיימת על הקיום הרוחני והגשמי שלנו.

אנשים אומרים "לי זה לא יקרה" וזה קרה. ועוד איך קרה. חיים של קדושה וקירבת ה' אלה החיים האמיתיים.

צריך לקדש גם את המותר. אנשים אומרים תעזוב אותנו, תן לנו לחיות, מספיק שהתורה אומרת לנו מה מותר ומה אסור, אתה בא עוד להוסיף? אבל האם באמת הם חיים? באמת טוב להם?

לחיות עם בורא עולם זה רק בשפלות וענוה, ורואים את זה חזק מאד בפרשה זו. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: עשה לי משכן, על כל דבר ודבר שהיה עושה, היה כותב עליו: "כאשר ציווה ה' את משה". אמר הקב"ה: כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ? קיראו לו שייכנס לפני ולפנים, לכך נאמר "ויקרא אל משה" (מדרש רבה).

משה רבינו, אדון כל הנביאים, שהוציא את ישראל ממצרים, בקע את הים, דיבר עם הקב"ה פנים אל פנים, הוריד תורה משמים והוא אומר: אני עשיתי? מי אני בכלל? זה ה' עשה, אני לא עשיתי כלום. זה היה הדעת של משה. זה מה שהוא הנחיל לעם ישראל. ענווה ושפלות רוח. כמו שכולם עומדים מחוץ למשכן, כך גם משה רבנו עומד בחוץ. הוא לא חושב שהוא יותר טוב ממישהו, שהוא יותר חשוב ממישהו. וככה הוא עומד עם כולם עד שהקב"ה קורא לו להיכנס, "ויקרא אל משה"...

כשהיו צריכים לחבר את החלקים של המשכן, שום חלק לא התחבר לחלק השני, לא הצליחו להקים את המשכן. מי הצליח? משה רבינו, רק הגישו לו את החלקים והם התחברו מעצמם. והכל בזכות הענווה והשפלות. שפלות וענווה זה אני לבד לא יכול. אני לא יכול לעשות כלום בלי הקב"ה. אני לא יכול להצליח בכלום בלי הקב"ה. אני לא יכול לנצח את היצר הרע שלי בלי הקב"ה.

מהי המילה שפותחת את הפרשה? "ויקרא". ואיך היא כתובה? עם א קטנטנה, א זעירא מכנים אותה, רמז לשפלות וענווה.

קורבן מנחה שמוזכר כאן הוא עוד רמז. הקורבן הזה חביב על הקב"ה יותר מכל הקורבנות כולם ולמה? כי זה קורבנו של עני, שאין לו בהמה להקריב, אז הוא לוקח את המעט חיטים שהיו למחיית ביתו, טוחן ועושה מהן סולת ומביאה לקורבן. על קורבן בהמה נאמר "אדם כי יקריב", ואילו על קורבן מנחה, רק על קורבן מנחה נאמר "ונפש כי תקריב", כי העני הזה נשאר בלי כלום, העלה עליו הכתוב כאילו נפשו הוא מקריב. ודוקא כאן נאמר "ריח ניחוח אשה לה' ". למנחה הזו יש ריח ניחוח יותר מכל הקורבנות כולם.

העיקר לא להרים ידיים. לא לתת לעצמנו פטור. אני לא יכול לעשות היום כלום אבל אני לא פוטר את עצמי. אני יודע שיש ה', אני יודע שיש קדושה, שאני חייב לקדש את עצמי, אני אולי לא עושה כלום כי אני לא יכול, לא במעשים וגם לא בדבורים, אבל אני יכול להרגיש, יכול לרצות, יכול לייחל, יכול לאהוב. אתה לא יכול לעשות דברים גדולים, תעשה דבר קטן. תתפלל שמחר תוכל. אתה עושה כחוט השערה פה למטה אבל בשמים זה המון. כל נקודה קטנה של יהודי שהוא מתגבר על היצר הרע, כמה שה' מתפאר בנקודה הזו. כשאדם עוקר את עצמו בכוח מהרע, אפילו בנקודה קטנה, התנועה הזו נחשבת למשהו עצום. כל תנועה קטנה שלנו אל הקודש, אל הטוב, היא לא נאבדת לעולם.

לחזור לחיות עם בורא עולם – רק ע"י בטול הרצון. מה זה ביטול הרצון? זה ללכת עם רצונות חזקים, כיסופים וגעגועים לה' ולעשות רצונו, ומאידך לקבל את כל מה שה' עושה אתנו, כולל הדברים שאנחנו לא מבינים שהם טובים ואת כל היסורים – ברצון שלם. זה נקרא בטול הרצון. "כשאדם מבטל את רצונו מפני רצון ה', ה' יתברך עושה לו רצונו. כשאדם רוצה מה שה' עושה, אז ה' עושה מה שהוא רוצה. כשאדם רוצה את כל מה שעובר עליו, כי כל מה שעובר עליו זה ה' עושה לו, אם הוא רוצה את זה באמת ושמח באמת במה שה' עושה ומקבל הכל באהבה, ה' עושה לו את מה שהוא רוצה" (המברך את עמו ישראל בשלום).

עיקר המלחמה היא המלחמה ביצר הרע. אין תענוג יותר גדול מאשר לנצח את היצר הרע. כשאדם עומד בנסיון ומתגבר, הוא מרגיש תענוג נפלא, תענוג אמיתי, תענוג ששייך לנשמה, ששום תענוג גשמי לא ישווה לו. אדם עומד בנסיון ושובר את הרצון שלו כדי לעשות רצון ה', הוא נהיה יותר מאושר, נהיה לו יותר טוב, הוא מגלה את עצמו כאדם יותר גדול ממה שהוא היה קודם. אבל אם חלילה לא עמד בנסיון, אז הוא מרגיש מושפל וחלש אבל אסור לו להתייאש, אסור לו לאבד תקווה, צריך להתחזק ברצונות ולהתחיל התחלה חדשה ולדעת שגם זה מאת ה' וגם זה לטובה. אם מאד רוצים, בסוף זוכים. רבי נתן זכה יותר מכל שאר התלמידים של רבינו כי אחרי כל שיעור שהוא שמע הוא רץ לשדה וצעק לה' כל הלילה שכל דיבור ששמעתי אני אקיים אותו. לכן הוא זכה. כי הרצון שלו היה יותר חזק מזה של אחרים.

המלחמה הזו היא למאה עשרים שנה! לכל החיים! היצר הרע כל הזמן אומר לנו: אתה לא מסוגל להתגבר, אתה חייב את התאוות. צריך להתקרב לצדיק הכי גדול, זה שהאור שלו הוא יותר זך, יותר צח, יותר יכול לחדור לגשמיות שלנו, כי הצדיק יותר ממה שהוא מוריד תורה לעולם, הוא מוריד אור לעולם.

מורנו הרב: "הגוף זה קופסא, הוא רק קופסא לנשמה, כדי שהיא לא תעלה למעלה לפני הזמן שלה. יש אחד שכל היום דואג לקופסא, משפץ את הקופסא. יש בפנים יהלום! העיקר זה היהלום! תשפץ את היהלום! תלטש אותו! אתה דבר אלוקי! מה אתה מלטש את הקופסא?! לכל אדם יש שני דרכים כמו שכתוב: "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים. וכי צריך להגיד לאדם לבחור בחיים? לא לבחור במוות? אלא סימן שפה בעולם הזה הכל הפוך, המוות נדמה לחיים, הגשמיות והתאוות נדמים לאדם חיים טובים! והחיים – התורה והקדושה נדמים למוות. לכן התורה אומרת תהיה זהיר! יכול להיות שמה שאתה חושב שזה חיים – זה בעצם מוות, תיזהר!". (עד כאן מורנו הרב).

נבראנו כאן בעולם הזה להתענג על ה', להידבק בה', ובשום אופן אי אפשר להגיע לזה אם אנחנו נשארים עם המדות הרעות והתאוות שלנו. התחליף לתענוגות השקריים והדמיוניים שהעולם הזה מציע לנו הוא לחיות חיים של נתינה וחסד, חיים של אהבת הבריות, של חבור אמיתי עם אנשים. אהבה כנגד תאווה, נתינה כנגד לקיחה, אהבת הזולת כנגד אהבה עצמית. רק ככה מתקרבים אל ה'. רק ככה מתקרבים אל הקדושה.

אנחנו בשבת זכור. מצוות עשה מן התורה לזכור את אשר עשה לך עמלק. מה הוא כבר עשה העמלק הזה שהקב"ה הכריז עליו מלחמת חורמה עד סוף כל הדורות?! הוא ניסה לפגוע בדבר הכי חשוב שיש ליהודי, ברצון! "אשר קרך בדרך", ניסה לקרר לך את הלב. ניסה להכניס בליבך ספקות. "אולי היתה כאן תופעת טבע בקריעת ים סוף וזה בכלל לא היה נס?," הקריאה הנוראה הזו לזכור את אשר עשה לנו עמלק, כמו הקריאה הקדושה למשה להיכנס למשכן ה', היא בעצם קריאה לכל אחד מאתנו... בואו, תתקרבו אלי, תתחברו אלי, אל כל הטוב והיפה שבחיים, ואם התרחקתם, תחזרו! כמו בסיפור הבא

זילברג לא מבטל תורה

כשגילה יואב זילברג את הקב"ה הוא חש סומק של בושה מכסה את פניו. ייאמר מייד, זילברג המושבניק בן ה -55 נשוי, אב לשניים וסב לנכד אחד, הוא לא הטיפוס הקלאסי של הכפרי הגס המחוספס, שלשונו איננה נקייה ואוצר מילותיו דל להפליא. לא ולא. זילברג הוא איש יודע ספר, ספוג חוכמת חיים עם כושר ביטוי מצויין אך צנוע ונחבא אל הכלים. לא מתרועע, לא מתערבב, לא מחפש פוקוס. בקושי מוציא מילה. הזרקורים ממנו והלאה, ועבודה החקלאית גורמת לו לאושר ולסיפוק, ומה לו לחפש בשדות זרים. ביום ט"ו בשבט נסע זילברג מיודענו על הטקרקטור, אליו היתה מחוברת עגלה ועליה כחמישים עצי פרי הדר קטנים, המיועדים לשתילה באחד משדותיו אשר הוכשר לקראת הנטיעה.

האם זו השמש, או אולי פיזור הנפש אבל 100 מטר אחרי שחצה עם הטרקטור את הכביש הצר המוביל בין המושב לעיר, הוא איבד את השליטה על ההגה, הטקרטור נפל על צידו, העגלה התהפכה והעצים התפזרו על פני הדרך. יואב זילברג נאנק פצוע וזב דם בצידי הדרך משווע להצלה. עשרות מכוניות חלפו על כביש האספלט במהירות גבוהה, אך אף אחד לא נתן ליבו כי 100 מטר ממערב לכביש נאבק יהודי פצוע סמוך לטרקטור הפוך. יואב זילברג היבט בידו הפצועה והמדממת וברגלו הכואבת, והחל לדאוג, גופו היה משותק לחלוטין. "אני מאבד דם בקצב ואינני יכול לזוז, הו, מי יצילני". ראשו עליו סחרחר ובשארית כוחות הוא מנסה לסמן עם ידו הבריאה למכוניות החולפות שהוא זקוק לעזרה, אך אין נהג שמבחין. עיניו נעצמו.

"צריך לבצע בו הנשמה וחבישה מיידית של היד והרגל". יואב פקח רבע עין מטושטשת והבחין באיש גבה קומה עם זקן ארוך, מעיל שחור ושתי פיאות מסולסלות וארוכות מתנפנפות, לידו ילד כבן 10. "יופי התעוררת חביבי, עכשיו תגיב להנשמה". במשך שלוש דקות הנשים הרב החסידי יאיר פישביין את המושבניק הפצוע, עד שאוששו. אחר כך פשט בזריזות את חולצתו הלבנה, קרע אותה וביצע בזריזות חבישה זריזה ליד השותתת ולרגל הפגועה. "עוד כמה דקות יגיע אמבולנס יא חביבי, בעזרת השם אתה תחלים וכמו שאני מאבחן הקב"ה ריחם עליך ויצאת בנס מהתאונה". אמר הרב פישביין לזילברג המאושש. "תודה לך. הצלת את חיי, המון זמן אני שוכב כאן פצוע ואף אחד לא הבחין בי...". "כן, לפי הערכתי אתה שוכב כאן שעה ועשר דקות...". "וזאת מנין לך?". "אני מביט בשעון המנופץ שלך, המחוגים עומדים על שעה 11:10 , ועכשיו השעה היא בדיוק 12:20... נעים מאד, שמי יאיר פישביין ומה שמך?". "שמי יואב זילברג". "פיקח הרב הזה" הרהר זילברג הפצוע. 2 דקות אחר כך צוות האמבולנס הגיע ופינה בזריזות את המושבניק הכאוב לחדר מיון. הרב פישביין נסע אחרי האמבולנס ונכנס לחדר מיון. "אני לא עוזב אותו עד שנשמע ביחד שהכל תקין, ואגב מה מספר הטלפון בביתך... אני חושב שמן הנכון והראוי שמשפחתך תדע שהיתה תאונה ושהכל אצלך – ברוך ה'- בסדר".

זילברג הביט ברב פישביין וחש גל של חיבה מציף את ליבו. "היהודי הזה דואג לי. יכול היה לשלוח אותי עם האמבולנס ולהיעלם. גם ככה הוא עשה יותר מדי, הנשים אותי, הרגיע אותי, קרע את החולצה בשבילי. כל כך יפה מצידו"... למה להאריך, אחרי יומיים שוחרר אדון מושבניק מביה"ח, לאחר התקנת גבס ברגלו הימנית וחבישה מסיבית של ידו השמאלית, עם ציווי למנוחה בת חודש ימים לפחות. "אני חייב לך את החיים שלי הרב פישביין, מה אני יכול לתת לך, רק תבקש". "אדון זילברג יקירי , יש לי בקשה אחת, שתאמין שהקב"ה הוא זה שלחץ בשבילי על הברקס בשביל שאשוטט עם עיני על הנוף החלקאי ואז הבחנתי בך, רצתי לכיוון הטרקטור וביצעתי בך החייאה וחבישה. "נו, אז אני מאמין...?" הפטיר זילברג, והרגיש שגל של אמונה מציף את ליבו. "מצויין, כשתבריא תבוא פעם אחת לשיעור תורה שאני מלמד בעיר, בשכונת האתרוגים בבית הכנסת "ישורון" ביים ראשון תשע בערב... מספיק פעם אחת, והיה זה שכרי". "קיבלתי אגיע, אם זה השכר אני מוכן לבוא גם חמש פעמים" השיב זילברג בבישנות מהולה בהמון הערכה למיטיבו החרדי.

אכן חודש אחר כך פקד המושבניק המשוקם את השיעור של הרב פישביין וגילה עולם קסום של אגדות חז"ל, חידושים מרנינים על פרשת השבוע, והעיקר פילפולי הגמרא במסכת בבא קמא, היו עבורו החיתום. "יש אלוקים. זו חוכמה אלוקית, אין ספק בכך, אם כך התורה אמת ואני מלא בושה שמרבית חיי עברו עלי כמו גולם". ואז חש זילברג את חיבוקו של הקב"ה, והשיב לו חיבוק. "ברוך הבא" אמרה בת קול משמים.

תלמידיו של הרב פישביין היו בעלי תשובה ותיקים ומיומנים בלימוד. זילברג היה לעומתם ירוק כמו פטרוזיליה, ובמשך שבועות ארוכים לא הוציא מילה מפיו, לא שאל ולא ענה. הוא הקשיב ובלע כל מילה כמוצא יהלומים. הוא הסתפק בשאלות של אחרים, והיה מביט משתאה בכאלה שידעו להקשות, לתרץ, ולחדש חידושים. הביישנות של זילברג וקוצר ידיעתו התורנית, גרמו לו לשבת שקט וכמעט בלתי נוכח. הוא אומנם שמר שבת עד כמה שהבין, בכיסו היתה כיפה, וכבר למד ברכות ראשונות ואחרונות, והצימאון? ענק. והנה ללא הודעה הודעה מוקדמת, במשך חצי שנה נעלם יואב זילברג מן השיעורים. הוא התעלם מהצילצולים של הרב פישביין, והחליט למחוק את השיעורים מתודעתו, אם כי הוא עדיין חש סימפטיה עמוקה למיטיבו.

בשעת ערב קייצי אחד ללא התראה התיישב הרב יאיר פישביין במרפסת ביתו הגדול של זילברג והמתין לבואו. חצי שעה אחר כך היתה הפגישה בין השניים בלתי נמנעת, כולל לחיצת יד חמה. "התגעגעתי אליך הרב פישביין, התגעגעתי לדברי התורה, אבל... "כן, אתה חייב לי הסבר זילברג, רק הסבר. אתה יכול להמשיך באורח חייך, לא באתי לכפות עצמי עליך, אבל אינני מסוגל להבין מדוע נעלמת והתעלמת ממני... גם כשנפרדים עושים זאת ברוח טובה ובידידות". היה זה בשיעור העשרים לבואו של המושבניק לשיעור, כשאר הרב פישביין ביקש מתלמידיו להמשיך את הפסוק בשיר השירים, "כתפוח – בעצי – היער- כן – דודי- בין..."-". אל תשאלו למה איך ומדוע וכיצד, אבל יואב זילברג המושבניק עדין הנפש, חש לראשונה – באותן שניות – צורך עז ובלתי מוסבר להתבטא לראשונה ולהפגין את ידענותו כמי שקרא חמש או שש פעמים את שיר השירים. "כן – דודי בין הבנות!!!" כך זילברג, לא פחות ולא יותר "בין הבנות".

פרצי הצחוק שאפפו את בית הכנסת, לא נראו כמותם מעולם, והם נמשכו דקה ארוכה למרות מבוכתו של זילברג, שהבושה כמעט וספגה אותו לתוכה. הרב פישביין הרגיע את הרוחות, והמשיך בשיעור לאחר שסנט בתלמידיו חסרי הסובלנות. הוא לא הבחין בצלקת שנפערה בליבו של זילברג הביישן. כאמור חצי שנה נעדר זילברג מהשיעורים. "תבין אותי, הרגשתי בושה נוראה, עלבון צורב, ממש צלקת בלב. נכון אני מושבניק בור ועם הארץ, אבל הם אמורים להיות רציניים ובני תורה... אתה מכיר אותי, אני ביישן, קשה לי לחזור לשם... אינני מסוגל לעמוד בנסיון נוסף שצוחקים עלי..." "יהיה מכובד ונעלה מצידך זילברג ידיי אם תמחל להם" "אני מוחל להם בלב שלם".

שעה אחר כך נכנסו הרב פישביין וזליברג לבית הכנסת לשיעור השבועי. "רציתי לשאול אתכם שאלה קטנה" פתח הרב פישביין את השיעור. אחי יוסף מגיעים למצרים מפני הרעב בארץ כנען, וברגע האמת, הוא מתגלה אליהם. "אני יוסף העוד אבי חי". יוסף נוהג בהם כבוד ואהבה. מעניק להם מתנות ומזון, משכנם בעשירות בארץ גושן, ומסביר להם שמן השמים שלחוהו למחייה עבורם ועבור העולם כולו. באווירה הכללית חשים אחיו, שיש כאן מחילה גמורה. ואם יוסף מחל, אז רבונו של עולם מדוע עשרת הרוגי מלכות נידונו במיתות משונות ונוראיות? מדוע חז"ל שמסבירים לנו שהמיתות האיומות הללו הן בגלל מכירת יוסף? הרי יוסף מחל להם?". התלמידים דממו. הקושיה היה חדה וברורה, הם הביטו בעיניים סקרניות בפניו של הרב פישביין ממתינים למוצא פיו.

"כן יוסף מחל להם בליבו, אבל על דבר אחד הוא לא יכול היה למחול להם, גם אם ירצה, על ביטול התורה שהם גרמו לו. 22 שנים הם הרחיקוהו מאביו יעקב, עמוד התורה והיראה, ויוסף נאלץ לחיות בביטול תורה יחסית למה שהיה מסוגל לזכות וללמוד מאביו. דעו לכם, לפני כחצי שנה פרצתם בצחוק למשמע כמה מילים של חברנו זילברג, וחצי שנה ידידנו נעדר מהשיעור עקב בושה ועלבון. הוא מוחל לכם בכל ליבו, אבל אין בכוחו למחול לכם על חצי שנה של ביטול תורה, אוי אוי אוי". הרב פישביין סגר את הגמרא, ופנה לצאת החוצה בדיוק לאחר שלוש דקות מתחילת השיעור. "אבל אני סלחתי" התחנן זילברג "ועכשיו אתה כבוד הרב גורם לכולנו ביטול תורה... לא חבל?". הרב פישביין חייך בטוב לב "הו, זילברג זילברג אתה אוצר שזכיתי בו עקב תאונה בצידי הדרך,\. ממש עץ שתול- על-פלגי מים. קיבלתי עלי עול מלכות שמים, ואל נבטל תורה. בבקשה כולם להתיישב. אל תשאלו איך וכיצד, אבל לפתע נינסכו בזילברג המושבניק מפלים אדירים של בטחון עצמי והמון שאיפה לדעת, ומאותו ערב ואילך, הוא כבר שאל, והיקשה ותירץ כמו אחד מטובי התלמידים. ביטול תורה? חס ושלום.

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לא לשכוח אותך בזמנים של משבר, של דאגה, של דכדוך, כשהאור פתאום נכבה לי ואני בחושך. כי לוקח לי זמן עד שאני פתאום נזכר שרק אצלך אבא אני יכול למצוא את התקוה, ואת הנחמה, והעדוד, והשמחה, רק כשמרימים את הראש אליך ומבקשים: רבונו של עולם תן לי דעת, שגם זה הגיע ממך, ושהכל לטובה.

ואם אני נזכר גם להגיד תודה, לא רק פעם אחד, כמה וכמה פעמים, אני מרגיש אז איך השמחה חוזרת אלי, חודרת למחזור הדם ומגיעה לכל חלקי הגוף. זה כזה נס וכאלה רחמים שמחושך כזה אפשר להגיע חזרה לאור. והכל בזכות זה שמתאמצים לזכור שהכל מה' והכל לטובה. זכה אותי אבי שבשמים לא לשכוח אותך לעולם, אף לא לרגע, ובעיקר בזמנים הקשים ששם מאבדים את ישוב הדעת, דוקא אז לזכור אותך אבא ולפנות אליך.

רבונו של עולם

איך זה שאני יודע שפה הכל זמני, שהדבר האמיתי זה שם, לא פה, שכל מה שעושים פה זה להכין את התענוג הנצחי, את חיי הנצח שלנו, ובכל זאת אני עושה לפעמים שטויות, ואני לא משקיע את כל כולי במאמץ הזה, עולם הבא לא עומד לנגד עיני כל רגע ורגע, בכל מה שאני עושה.

מילא כשהייתי צעיר שלא יכול לחשוב על העולם הבא כי זה נראה לו כל כך רחוק, אבל בגיל שלי זה אחרת, סוף סוף מבינים שבסוף מתים, אז איך זה שאני שקוע יותר מדי בענייני העולם ולא מצליח להתגבר על מה שצריך להתגבר?! תעזור לי אבא להרגיש ולראות את התכלית האמיתית רגע רגע מול העיניים.

רבונו של עולם

תן לי את הכוח להתרכז כל פעם בעניין אחד שאותו אני רוצה לשנות, שעליו אני רוצה להתגבר, וככה להתפלל כל יום לפחות חצי שעה, עם כל הלב, להתחנן לפניך שתזכה אותי להשתנות, להתגבר, לנצח.

כי אני מתחיל בהתלהבות, ויש לי שמחה גדולה שאני עובד, שאני פועל, שזכיתי להכיר את הדרך הזאת שהצדיקים התוו לנו והבטיחו לנו שאיתה אפשר לנצח את המלחמה, אך אני קצת מתקרר בהמשך, אני לא שומר בנאמנות על החצי שעה הזאת ואפילו שאני משתדל במשך היום להשלים, זה כבר לא זה. זכה אותי אבא לעבוד עם השעון, במדוייק, להשקיע את כל כולי כי זה הלב של העבודה שלנו, לנצח את התאוות, לתקן את המדות, להוסיף קדושה לחיים ולהתקרב אליך אבא.

תן לי כוח, תעזור לי, כי לבד קשה לי.

שבת שלום, מנחם אזולאי

מעוניינים לפרסם מאמר באתר שלנו? שלחו אלינו את המאמר ובמידה ויימצא מתאים אנו נפרסם אותו - לשליחת מאמר לחצו כאן

תגובות הגולשים



אתר של שמחה
עמוד הבית
דברי הרב אברהם ציון סייג נ"יספר הרב דבש מסלעדרושים מתנדבים לאתריצירת קשרהיה שותף להפצת האתרלוח שנה עברי / לועזי
רדיו קול הנחללוח שידוריםתוכניות מוקלטותהאזנה בטלפון 077-2218-148אפליקצייה בAppStoreאפליקצייה בGooglePlayחדשות מוסיקה יהודית
היכרויות לציבור הדתיהרשמה לאתר בחינםמצאו זיווג באתרתמיכה באתרמאמרים משפחה וזוגיותפורום משפחה וזוגיות
חסידות ברסלבפרשת השבועחגים ומועדיםמשפחה וזוגיותטיפים ועצותאמונה והשקפהנקודות טובותתורה ומצוותסיפורים מהחייםפגוש את הרב הילולת הצדיקיםאמרות חז"ל ומשליםמוסיקה יהודיתאומן ראש השנהגולשים כותביםסיפורי ישועות - הצדיק מיבניאל זצ"ל
תורה נביאים כתוביםפרשות השבוע (בתנ"ך)תהיליםפרקי אבותקיצור שולחן ערוך (ליוצאי אשכנז)שמירת הלשון - החפץ חייםתפילות וסגולות
ליקוטי מוהר"ןליקוטי מוהר''ן תנינאקיצור ליקוטי מוהר''ן השלםקיצור ליקוטי מוהר''ן השלם תנינאליקוטי תפילותסיפורי מעשיותליקוטי עצותשיחות הר"ןספר המידותשמות הצדיקיםמשיבת נפש
כל הפורומיםפורום שאלות לרב אברהם ציון נ"יפורום חסידות ברסלבפורום דברי תורהפורום דברי שמחהפורום משפחה וזוגיותפורום חדשות מוסיקה יהודיתפורום חדשות ואקטואליה
תהילים יומישידור ישיר - אומןגלריית תמונותיארצייט יומיהדף היומי מזג האוויר