מאמרים וראיונות

הדיבור הטוב (עפ"י ליקו"מ א',כ"ט)
",,אמר אל הכהנים, בני אהרן, ואמרת אליהם:לנפש לא יטמא בעמיו".
הנפש הוא הדיבור כידוע, "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב') ותרגום אונקלוס: "לרוח ממללא",ולא כל דיבור נקרא דיבור, בבחינת "אין-אמר, ואין דברים: בלי, נשמע קולם."(תהלים י"ט).
היינו, הכל לפי הדיבור הטוב שבו. שיהא מחובר ומקושר לדעת, כי אחרת "גם בלא-דעת נפש לא-טוב" אמר שלמה המלך ע"ה(משלי י"ט).
הדיבור גם נקרא 'אם הבנים', שהולך עם האדם לכל המקומות, כמו האם שהולכת עם תינוקה. ואף אם נפל למקומות אלו, רק ע"י הדיבור הטוב יגיע ל"כי-אשב בחשך, ה' אור לי" (מיכה ז') ו"אור לי" = 'אמר', גימטריא = 247 והוא גם גימ' של 'רמז' ופרשתינו מלאה באלה / וכמאמר החכם, שכל זמן שהדיבור לא יצא מפי האדם, האדם שולט על דיבורו, אך תיכף כשהדיבור יצא מפיו, הדיבור שולט בו, וקשה להחזיר דיבור לא טוב....
"יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעה". על כך אומר הבעש"ט שכל יום מתפאר בפני חברו על מעשה צדיק שנעשה עמו. ועיקר הדביקות להשם ית', נעשה ע"י הדיבור, ככתוב (ירמיה ל"א)- "כי-מדי דברי בו, זכר אזכרנו עוד"-כי ככל שמרבה לדבר דיבורים קדושים, זוכה להתדבק בו ית',וממשיך על עצמו אור עליון מאורו ית', בבחינת "הוא תהלתך, והוא אלהיך"( דברים י') - היינו, התהילה והתפילה היא הדביקות בו ית' ממש. ולזה נתכוון ר' נחמן זיע"א (ליקו"מ, א', ע"ט), שהדיבור נקרא 'אם הבנים', שכמו שהאם הולכת עם תינוקה אף למקומות המטונפים, כך, גם אם אדם מונח, אפילו בשפל המדרגה, אעפי"כ, ע"י הדיבור יכול להזכיר עצמו בהשם ית', ע"י שיתגבר בכל כוחו לדבר איזה דיבור טוב, והדיבור הטוב בעצמו יציל אותו מכל רע.
מהות 'אמור' בפרשה, היא אמירת מועדי החגים. גילוי הפנים. הדיבור הוא במלכות. אמירה שייכת לז"א. זיווג ז"א ומלכות יבוא על-ידי מודעות וגילוי היש ולא על ידי התבוננות באין...

והשם ית' יזכינו לעסוק בעבודת התפילה כל ימי חיינו, ולראות בגאולתן של ישראל במהרה בימינו אמן ואמן.